איך לנהוג באמצע תפלת שמונה עשרה כשיש אזעקה

כבוד מעלת ידי”נ

הרה”ג ר’ אליהו מולכו שליט”א

מחכמי ורבני העיר אלעד יע”א

אודות השאלה שהזמן גרמא, באדם העומד באמצע תפלת שמונה עשרה – ושומע אזעקה, האם ילך למרחב מוגן, או שימשיך בתפלתו.

א. הנה מבואר במשנה (ריש פ”ה דברכות), אפי’ נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק. וביארה הגמ’ (שם לג ע”א), שטבעו של הנחש שאם לא נדחקים בו ועומדים בנחת, אינו בגדר “מוכן להזיק”, משא”כ עקרב דשכיח סכנתו טפי. [וכל זה באופן שהנחש אינו מרתיע לכיוון האדם, כמ”ש שם בתוס’ משם הירושלמי]. וע”ש בחידושי הרש”ש, ובשו”ת תורת חסד מלובלין (חאה”ע סי’ מד). ובמש”כ בשו”ת יעלת חן ח”א (חיו”ד סי’ מא אות ו) על קושיית השער הציון (סי’ שכט סק”ו). ואכמ”ל.

ב. ונחלקו הראשו’ והאחרו’, האם לא יפסיק בדיבור, או שגם במעשה הליכה אסור לו להפסיק, [ע”ש ברא”ש (סי’ ג), ובתר”י על המשנה שם, ובט”ז ובביאור הגר”א (ר”ס קד). ועוד]. וכבר הכריע רבינו המשנ”ב (סי’ קד ס”ק י), שעיקר הבעיה היא בהפסק ע”י דיבור, אבל בהליכה ליכא חששא כולי האי – גם בנחש שאינו מוכן להזיק.

ג. ולענין ההנהגה למעשה, שמעתי ממורינו הגדול ר’ דוב הכהן קוק שליט”א, דאמנם אי אפשר לומר דהטיל המכוון על האיזור הכללי, הוא כעקרב, דהא אדרבה, רוב ככל הסיכויים שלא יבא בדיוק על הנמצאים בבית הכנסת, והחשש לסכנתא הוא מיעוטא דמיעוטא, וכעין נחש הנ”ל.

אמנם, עצם זה שכולם שואלים איך לנהוג, זה מגלה על הפאניקה הגדולה שתוקפת את בני האדם, וממילא גם אם אין כאן חשש מצד סוגיית “סכנה”, בודאי שיש כאן חסרון בסוגיית “כונה”, ולכן יש להנחות את הציבור, שאם יארע כדבר הזה ילכו למרחב מוגן, והעיקר שלא לפסוק בדיבור.

והכלל בזה הוא שמי ששואל סימן הוא שיש לו חשש, ועל כרחין הוא יהיה מחוסר כוונה אם ישאר. וצדיקים גדולים כמו הרב שך והבבא סאלי זיע”א לא היו שואלים שאלות כאלו, מחמת שהם היו נמצאים בעולם התפלה לגמרי, ולא היו שומעים שום דבר בעת הזאת, וכידוע מסיפורים שהעידו עליהם. עכ”ד רבינו שליט”א. [וע’ בנספח].

ד. שוב ראיתי ככל החזיון הנ”ל, מבואר בס’ “הליכות שלמה” על תפלה (פרק ח עמוד צו) משם הגאון רש”ז אוירבאך זיע”א, ושם העידו, שהגרש”ז עצמו היה נשאר על עומדו בכל עת, גם בזמני מלחמה. ע”ש. וגם בנחש כרוך על עקיבו דלדינא קיי”ל דלא יפסיק, כבר העיר מרנא הגרי”ש אלישיב זיע”א בשיעוריו (ברכות ל ע”ב) דהאידנא כל אדם רגיל יהיה לו מזה היסח הדעת, ומסתבר דיפסיק. והובא בהגהות “דרשו” (סי’ קד הערה 22). ע”ש.

ה. ולסיומא דהאי פיסקא, אכתוב מילתא חדתא, הנה כל המפרשים הבינו דנחש כרוך על עקיבו היינו כפשוטו דכרוך על עקב האדם, והעירו בזה מצד דחיישי’ למיעוטא בסכנה וכו’, [ראה מה שרמזתי לעיל אות א], וראה זה חדש בפיהמ”ש להרמב”ם עם תרגומו של מהר”י קפאח זצ”ל, ששם ביאר, דאין הכונה על עקיבו של האדם, אלא שהנחש כרוך על עקב של עצמו, והיא תנוחה ידועה אצל הנחשים המגלה על רגיעות מצד הנחש. וכעת עמ”ק במקומו.

בברכה ובידידות נאמנה

ידיד קטן

יקותיאל דטבריה

נספח לאות ג

הנני להביא כאן ב’ עובדות שכתב רב אחא”י שליט”א ששמע מידי”נ הגאון ר’ אוריאל הראל שליט”א, שבזמן מלחמת המפרץ ר’ דב יפה היה מתפלל עמהם בישיבה, וכשהיו אזעקות כל הבחורים היו רצים למקלט, ולאחמ”כ היו שואלים את ר”ד יפה, למה כב’ נשאר, והיה משיבם בפשיטות, לא שמעתי את האזעקה. וכעי”ז סיפר על הגרי”ז, שהיה מתפלל בקול ולא אמר “יעלה ויבא”, ודפקו לו לרמוז שיזכיר ולא עזר, אחר כך אמרו לו דפקנו לכב’ ואמר “לא שמעתי”…

ובמקום אחר הרחבנו בדיון נפרד אודות גדר החיוב וההשתדלות בעת אזעקה. וכעת אכמ”ל.

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום