לאחרונה התקשרו אלי זוג שמבקשים לקנות דירה בטבריה, והאשה אמרה שהיא חוששת לעבור לטבריה מחמת שכפי שכולם מרגישים אנחנו בודאי בתקופת משיח, והרי אמרו רבותינו (בסוף מסכת סוטה) שבעקבות משיח “הגליל יחרב”, ולמה לה להכנס למקום שעתיד להיות בו חורבן… ואמרה, שאינה מוכנה לעשות שום צעד בענין, עד שתשמע דעת תורה של מרנא ורבנא שר התורה רבינו דב הכהן קוק שליט”א.

שטחתי את השאלה לפני רבינו שליט”א, וכך השיב, הגליל כבר נחרב מזמן… הלא זה שנים רבות שהכל היה עזוב וחרב, ועכשיו אנחנו נמצאים בתהליך של בניית הגליל והכנה למשיח צדקינו, והגדר של השנים האחרונות הוא “ביאה אריכתא” [חזרה ארוכה], והקדושה והגאולה באים קמעא קמעא [וע’ ירושלמי ריש ברכות, ודו”ק], ולכן אין שום חשש לבא לגור בגליל.

שוב אמר רבינו שליט”א, מי חלם על פתיחת בתי כנסיות וישיבות ובתי מדרשות כל רגע, ספריות גדולות ואוצרות ספרים עם מחשבים שבתוכם מאגרים תורניים וכו’, “מכון המקדש” מוכן עם כל הבגדים של כהן גדול וכהן הדיוט וכו’ וכו’, הלא כל זה בודאי מראה על גאולה בפועל…

באופן כללי, בתקופה של השנתיים האחרונות אנו שומעים את רבינו מדבר הרבה על ההכנה לקראת ביאת משיח, כי כל הסימנים על ביאת משיח בקרוב כבר קיימים, וטיפש מי שלא מרגיש את זה…

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה

אולי יעניין אותך גם:

• האם מותר לתת סנדקאות למחלל שבת
• שמירת עינים מראיית חילולי שבת יותר מראיית נשים
• המתארחים בשבת היכן מדליקים נרות חנוכה בע”ש ובמוצ”ש

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט האם יש חשש לגור באיזור הגליל… הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

שאלה: האם יש לברך ברכת הריח על בושם סינטטי.

תשובה בקיצור: גם על בושם יש לברך ברכת “בורא מיני בשמים”, כיון שיש ממנו הנאת ריח, ואין שום מניעה בזה שהריח לא נוצר בטבע העולם.

נימוקים ומקורות:

א. אמר לי רבינו הגר”ד קוק שליט”א, שדלעתו אפשר לברך על בושם בורא מיני בשמים, והגם שהבושם מופק מכל מיני תערובות על ידי מעשה ידי אדם, ואינו דבר שיש בו ריח טוב במקורו, מ”מ אזלי’ בתר המציאות דאיכא הנאת ריח, ואחרי שחז”ל תלו הברכה בהנאה, אין שום סיבה וראיה מוכרחת שלא לברך. [ובמכוון לא הבאתי כאן “ראיות וציונים”, כי כפי שיראה המעיין אין שום מקור לאפוקי בושם מברכת הריח, והכל בדרך השערה ודימויים שאין בהם הכרח].

ב. וידוע דהכי סברי כמה מרבנן בתראי, הלא המה הגאון מהר”ם פיינשטיין (כמ”ש משמו בס’ “רשומי אהרון” פלדר, ח”ב עמ’ כא) והג’ מהרח”פ שיינברג (כמובא בס’ וזאת הברכה עמ’ קעה), והגרב”צ א”ש (אול”צ ח”ב פרק מו אות נד), והגר”ע יוסף במשנתו האחרונה (חזו”ע ברכות עמ’ שיג), והגר”מ הלוי בס’ ברכת ה’ (ח”ה פכ”ב סכ”ב) זכר צדיקים לברכה. ועמש”כ ידידינו הגרב”צ קוק שליט”א בשיעורי הגרי”ש אלישיב לברכות (מג ע”ב, עמ’ תעא) שכך עיקר דעתו, ודלא כפי שכתבו בספרים אחרים משמו, ראה לדוגמא אבני ישפה (ח”ב עמ’ לג). ואכמ”ל]. וראה מה שכתבתי בזה בנספח דלהלן.

הערה חשובה על ברכת הריח במוצ”ש

ג. אגב, רגיל רבינו שליט”א להעיר, על מאי דנהוג עלמא לחלק בהבדלה דמוצאי שבת בשמים לכל המשפחה, ולפעמים מפני חסרון הבשמים נותנים לכל אחד עלה אחד או בד קטן ובו כמה עלים קטנים, ומריחים בו איזה רגע בכדי “לצאת ידי חובה”, דאין זה מועיל כלל, ויש לאחוז כמות הדסים שיש בה ריח טוב ואז להריח ולהנות, וצורת הרחה שאין בה הנאה של ממש, לא תקנו עליה ברכה, והמברך יש לו להזהר בזה יותר, ואין זה כברכת הנר דהתם סגי בכדי שיאותו לאורו כנודע, ולא בעי’ בפועל לבדוק מטבע או איזה ענין שצריך מהאור. ונפק”מ דפעמים מוטב לקחת בושם להבדלה מאשר עלים בודדים שאין בהם הנאת ריח אמיתית.

איך שומעים פסק הלכה מחכם

ד. והנני להעיר הערה חשובה בענין זה, וממנה כלל חשוב להכרעת ההלכה בדברים הרבה, כי בענין זה בתחילה כ’ הגרע”י בחזו”ע (ימים נוראים עמ’ רפז) שלא לברך על בושם סינטטי, ושם קיצר טובא בסוגיא זו, ורק צידד דהוי כריח שאין לו עיקר, וציין לשמירת שבת כהלכתה (פרק סא הערה לב) שכ’ בשם הגרשז”א זיע”א [שצידד] שלא לברך, [ורוב הענינים שציין בחזו”ע שם אינם שייכים לעצם הסוגיא דבושם], וכך היתה דעתו במשך שנים רבות לחוש לספיקא, ושוב ביושבו על המדוכה בדוכתא בספרו על ברכות הנ”ל, העלה בראיות וסברות ברורות שיש לברך. ע”ש.

ה. אלא ששוב בא בנו בן חכם הרה”ג ר’ דוד שליט”א בס’ הלכה ברורה (חלק יא, עמ’ פה), וכתב איזה חילוקים בזה, ומסיים, שדיבר עם אביו זיע”א, והסכים עמו. ובאמת שהמעיין בהאי שמעתתא יראה שבחנם נסתבך בחילוקים, ובעיקר יש להעיר ע”ד בדעת אביו, שיש כאן כמין חוכא ובזיונא כלפי אביו, שפעם אחת כתב לא לברך, ושוב חזור בו מעמדתו [שאחז בה שנים רבות] כותב לברך, ושוב חוזר בו שלא לברך. והגם שמידת החכם נמדדת בעיקר בעת כזאת שיודע לומר טעיתי, אבל צריכים אנו לדעת אם באמת טעה ואם חושב כך.

החוזר ידו על התחתונה…

ו. וכן ראיתי לפני שנים רבות להגאון ר’ אליהו גוטמאכר מגריידיץ בס’ “שלום בפמליא של מעלה”, שהעיר הערה חשובה, דלא ניחא כלל במה שאומרים על השו”ע שחזר בו בשו”ע יו”ד ממה שכתב בשו”ע או”ח, כי בזה עושים את מרן הב”י כאילו לא ידע מאי קאמר, שבב”י פסק או”ח הכריע בדעתו הכי, ובב”י יו”ד הדר ביה ופסק איפכא, ושוב בזמן שחיבר את השו”ע או”ח הדבר ביה לפסוק כמשנה ראשונה, ובשו”ע יו”ד עוד פעם הדר ביה לפסוק כמשנה בתרא, ויש כאן שינוי דעה ד’ פעמים, [כידוע שהשו”ע נתחבר לאחר שסיים את חיבור הב”י]. וכן לא יאמר על חכם המוני פשוט, ומכל שכן על מרן אור העולם מהר”י קארו זיע”א.

מעשה בהגרע”י

ז. והנני להעיד נאמנה, שהייתי נוכח סמוך לשלחנו של הגרע”י זיע”א בחדר לימודו, והגיע מפורסם אחד לביתו נאוה קודש בעת שהיה עסוק בלימודו, ושאל ממנו משהו בסוגיא אחרת, והשיבו הגרע”י על פי דברי הגר”א, ושוב העירו החכם ההוא מדברי אחד מהראשו’ דלא משמע כן, אז אמר לו הגרע”י, “אין הכי נמי”, וכך נסתיימה השיחה. אחר זמן כתב אותו חכם בספרו, שהגרע”י מסכים עמו, ובקושטא אנא זעירא חזיתי בבירור שלא היתה כאן שום הוראה, הוא אמר מה נראה לו בכללות לחד גיסא ע”פ הגר”א, ועל הערת המשיב לאידך גיסא אמר דאכן יש כאן הערה, ולא בא כלל לכלל פסק הלכה והכרעה. ולכן נראה גם בנושא זה, דכיון שבספרו על ברכות הרחיב יפה בביאור הענין, הכי הלכתא.

ח. והעיקר הגדול שיש לעורר בזה, דלא זו הדרך ולא זו העיר בפסק ההלכה, שכל אחד יספר מה אמר לו חכם פלוני ואלמוני, ואם כי בודאי יש בזה שימוש ת”ח, אך מעלת כל זאת רק אחר שהאדם למד ועיין בסוגיא כדבעי, שאז מביא כי נפגש בדרך עם כמה חברים טובים, כפי שהיה אומר הגאון מהר”ר עזרא עטיה זיע”א, ובפרט כשהחכם עצמו עוסק בסוגיא שעליה הוא נשאל, וכבר ידוע מה שאמרו ריש שבת (ג ע”ב) כי קאי רבי וכו’, והגרע”י עצמו כתב ביבי”א (ח”ט חאו”ח סו”ס קח), שא”א לסמוך על מה שענה הגרב”צ לשואליו בדרך, וכולם יודעים לצטט זאת. ואני שואל, האם כשכתב כן לא דיבר גם על עצמו.

דברי הגריש”א על ספר שהוציאו מפסקיו

ט. ואחד מידידי שליט”א סיפר לי על ספר המפורסם מאד שנדפס מפסקיו של הגריש”א זיע”א, שכאשר ראהו הגריש”א על שלחנו, אמר שאין לסמוך שם על כלום והיה רצוי לו שלא יבא לעולם, הגם שהובאו שם המון ענינים שדברו עמו בדרכים ובשיעורים, וציין לספרים של רבנים חשובים שכתבו שכך וכך אמר להם הגרי”ש, והטעם לזה, כי לא תמיד מבינים מה אמר החכם, וגם כי לפעמים החכם מראה פנים לאיזה צד וחושבים שפסק כן, ופעמים דאכן הכריע ופסק, אך הוראת שעה היא ותו לא.

לא כל הקופץ משתבח

י. בקיצור, חכם עובדיה וכל חכמי ישראל, לא נעשו רבנים מזה שסיפרו ביניהם מה אמר הרב ההוא ומה נוהג הרב ההוא, אלא ישבו ועסקו בכל הסוגיות כפי כחם עד מיצוי ההלכה, וכן יש לכל אחד לעשות, ואין זה דבר הקשור לגדולי הדור, אלא לכל מי שחשוב לו להתחיל להיות מחובר לתורה.

ובכל פעם שמעלים נושאים הלכתיים בפני מרנא הגר”ד קוק שליט”א, ואז מצפצפים בקולם איזה צעירים שהרב פלוני אמר כך, ובספר פלוני פסק כך וכו’ וכו’, מיד משיב הגרד”ק, מה זה עוזר לי, תגיד לי מה הראיה של רב פלוני, האם יש לו ראיה לדבריו, זה מדבר אלי, ורגיל על לשונו של רבינו שליט”א דברי רבי עקיבא בתוספתא ריש זבין, “לא כל הקופץ משתבח אלא הנותן את הטעם“, ומה טעם יש בציטוטים ומקורות מסופרים וספרים, כאשר אין ראיה ברורה מהתלמוד או מהראשונים.

באהבה ויקר

יקותיאל דטבריה

אולי יעניין אותך גם:

• האם מותר לתת סנדקאות למחלל שבת
• שמירת עינים מראיית חילולי שבת יותר מראיית נשים
• המתארחים בשבת היכן מדליקים נרות חנוכה בע”ש ובמוצ”ש

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט האם יש לברך ברכת הריח על בושם סינטטי הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

כבוד מעלת ויקרת ידידינו

הגאון המפורסם מהר”ר אליעזר רוט שליט”א

הנני במענה אודות השאלה שהציע במכתבו, ואציג בזה מה שעלה בחכתי, ובעיקר מה ששמעתי בנידון מפי נשיא בי דינא דילן מרנא הגר”ד קוק שליט”א.

ראובן איש חרדתי מאד, ובעקבות דמיון הקורונה, החל להרגיש שיש לו בעיות קשות בלבו, בבדיקה מקיפה שערך הרופא, התברר שהוא מדומיין, ואין לו שום חולי אמיתי, רק שלפי דמיונו הגדול לא יוקל לו, אלא אם כן ימציא לו הרופא איזו תרופת דמה, הרופא אמר לו שיתן לו תרופה טבעית שאינה קיימת בבית מרקחת, וכך עשה, לקח כמה טיפות “ולריין” [הרגעה], והכניסם בבקבוק, וכתב עליהם בעטיפה נאה “תרופה טבעית”, המטופל שמח מאד, והניח על שלחן הרופא מיוזמתו 400 שקלים, וראה את שביעות רצונו של הרופא מהסכום היפה, ולאחר כמה ימים דיווח שכבר הוטב לו. כעבור זמן, עלה ספק בלבו של הרופא, מכיון שכל ה”רפואה” אינה עולה יותר מ-5 שקלים, א”כ יש כאן הפרזה גדולה לקחת סכום כל כך גבוה.   

סברת “חכמתו מכר לו”

א. ידועים ד’ הרמב”ן ביבמות (קו ע”א, ד”ה ודאמרי’) שכ’, “רפאהו יש לו שכרו מושלם שחכמתו מכר לו והיא שוה דמים הרבה”. ע”כ. וכ”כ גם בספרו “תורת האדם” (שלהי שער הסכנה). וכ”כ הריטב”א בחי’ לקידושין (ח ע”א, סד”ה לעולם), “ומיהו אם התנה בשכר הרופא הרבה, חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לו דמים“. ושוב הביא שכ”כ הרמב”ן הנ”ל, ושכן שמע מפי מורו. ולפי”ז לכאו’ יכול הרופא לקחת את מלוא הסכום שקיבל. וכן כתב הגר”י זילברשטיין שליט”א בתשו’ ע”פ הרמב”ן הנ”ל. [וראה שיעורי תורה לרופאים ח”ו סי’ של].

ובעיקר סברת הרמב”ן, הנני רואה שהריטב”א ביבמות (קו ע”א) לא הסכים לזה וכתב דאכן יש הונאה בשכר רופא, שהרי חייב הוא לרפאותו מדין אבידת גופו, ודיו בשכר טרחו כפועל בטל, או כפי הראוי לו. ע”כ. וע’ בשו”ע יו”ד (סי’ שלו ס”ג), וברמ”א חו”מ (סי’ רסד ס”ז) שפסקו לדינא כרמב”ן. וע’ ביאור הגר”א ביו”ד שם ביישוב טענת הריטב”א דיבמות הנ”ל. ואכמ”ל בזה.

אכן כאן לאו חכמתו מכר לו, שהרי עשה דבר שכל איש המוני יכול לעשות, וא”כ עדיין יש לדון אם  מותר לו ליקח סכום גדול זה, והגם שאם אדם אחר היה עושה כזאת, יתכן מאד שלא היה מקבל ממנו, וקיבל דוקא מהרופא הזה מחמת המעמד שלו, עדיין אין כאן גדר חכמתו מכר לו. [ועמש”כ בתשו’ אחרת, אודות נידון אונאה בעריכת דין]. וכן העיר בזה מרנא הגר”ד קוק שליט”א.

סברא חדשה מדין יורד

ב. ולדינא הסכים הגר”ד קוק שליט”א מטעם אחר שיכול הרופא לקחת את כל המעות, מצד שהחולה הזה [בחולי הדמיון] מוגדר כ”שדה העשויה ליטע” לענין הרגעת נפשו, וכל העושה למענו פעולה שתביא מרגוע לנפשו, הרי שהוא בגדר “יורד לשדה חבירו” דכשהיא עשויה ליטע, הוא נוטל שכרו כמבואר בב”מ (קא ע”א) ובשו”ע חו”מ (סי’ שעה), ומכיון דאנן סהדי שמסכים לשלם 400 שקל בשביל להבריא, וכפי שאכן עשה בפועל כאשר קיבל את התרופה, וא”כ הוי בגדר שדה העשויה ליטע.

דין יורד במטלטלין

ג. וליכא למימר דדין יורד לשדה חבירו הוא דוקא בקרקע, שהרי מבואר ברמ”א חו”מ (סי’ שלה ס”א) מהמרדכי, לענין המלמד את בן חבירו דחייב לשלם לו מדין יורד, וגם למאן דאמר דפטור (שהביא רמ”א שם מתשו’ הרשב”א), טעמו מצד דלא חשיב הנאה, אבל לא שמענו דליכא דין יורד בהשבחת גברא. וכ”מ ברמב”ם (פט”ז ממכירה ה”ז). וכן פשיטא ליה לנתיבות (סי’ שעה) בנידונו לענין הצובע בגד חבירו, כשא”א להוציא הצבע. ע”ש. וכן העלה בס’ ערוה”ש אפשטיין (סי’ שעה אות טו) בלשון יראה לי. [וטפי הוי ליה להביא הראיות הנ”ל]. והכי מסיק בס’ דרכי ירוחם (סי’ צ). וכן הסכים לדינא בשאלה הניצבת לפנינו, מרן שר התורה הגר”ח קניבסקי שליט”א.

הד’ר הוא לכל חסידי’ו?

ד. ולענין השאלה, אם יש מידת חסידות שיחזיר הרופא את הכסף בצורה כלשהי למטופל, לאור האמור נראה שעל פי דין תורה הוא זכאי בכסף, ואין כאן שום דבר מגונה או אבק גנאי, ומה שכתב הגר”י זילברשטיין שליט”א דכיון שנטל יותר ממה שמגיע לו, הרי שיש חסידות להחזיר הממון, הנה לאור האמור דהמטופל הוי כשדה העשויה ליטע לענין זה, א”כ גם מצד מידת חסידות אינו צריך להחזיר. ואבא אומנא שלא היה דורש ממון על רפואה (תענית כא ע”ב), לחסידותיה הוא דעבד, והיה נוהג כן בכללות, ובנ”ד אדרבה אם יעשה המידת חסידות כלפי אדם זה, הרי שיפסיד בזה את איכות ההרגעה, כי שוויות התרופה היא שעמדה לו לצאת מדמיונו, ואסיא דמגן במגן מגן שויא (ב”ק פה סע”א).

מסקנת הדברים. רשאי הרופא להשאיר כל הממון בידו, וגם ממידת חסידות הרי אלו שלו.   

בברכה
יקותיאל אברהם אוהב ציון

אולי יעניין אותך גם: 

• שידוך עם בחורה הגדולה יותר מן הבחור
• הרב קוק מגלה את העצה הכי טובה לשלום בית
• שלום בית או גירושין, במשנת הרב קוק שליט”א

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט עלות תרופת דמיון בעקבות הקורונה הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

תפלה בצידי הדרך או במסגד

שאלה: אדם שנמצא בדרכים והגיע סוף זמן המנחה, יש בידו ב’ אפשרויות, או להתפלל ברשות הרבים, או להכנס למסגד של ישמעאלים, כיצד ינהג.

תשובה בקיצור: הגם שאין להתפלל במקום פתוח ללא מחיצות, ובפרט בכביש סואן שיש בו רעש או עוברי דרכים המפריעים לתפלה, מכל מקום אין להכנס להתפלל במסגד שהוא מקום המיועד לשנאת ישראל היפך מטרת התפלה של היהודי. וכן השיב מרנא הגר”ד קוק שליט”א.

אגב, החוששים ומתפללים בשטחים פתוחים בימי הקורונה, יזהרו למצוא מקום הראוי לתפלה, שלא יהיה היסח דעת מחמת העוברים ושבים, ומכל שכן בשבת קודש שלא יראו לנגדם עוברי עבירה, ומוטב להתפלל ביחידות, מלהתפלל במקומות שמסיחים את דעת האדם מכוונת תפלתו.

נימוקים ומקורות:

א. הנה ידוע דלא ראוי להתפלל במקום שאין בו מחיצות, ואמר רב כהנא בברכות (לד סע”ב) חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, ובקתא היינו מקום פתוח. ויש לחקור מהי הבעיה בבקתא, האם משום שבבקתא חסר את המעלה של בית, דבעינן להתפלל במקום שיש בו מחיצות [ואפי’ בלא תקרה סגי, וע’ ברכ”י (סי’ צ ס”ה), ותשו’ מעשה אברהם (סי’ כה, די”ב ע”ד), ואברהם אזכור (מע’ ת אות קיא). ואכמ”ל], או שהבעיה בבקתא היא מצד עצמה, גם בלא הענין של חסרון מעלת בית.

פלוגתת רש”י ותוס’ בטעם הדבר

ב. ונחלקו בזה הראשו’, דרש”י פירש שם, שיש ענין להתפלל במקום סגור משום שאז חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר. ע”כ. נמצא דס”ל דבבקתא יש חסרון בית, אבל להתוס’ (ד”ה חציף, בפי’ בתרא) שפי’ דהבעיה בבקתה משום שבני אדם עוברין שם ומסירים הכונה מהמתפלל. נמצא דס”ל דלאו דוקא בית בעי’, אלא הבעיה היא מצד עצם הבקתא שיש בה מציאות של חסרון כונה. וע’ בב”י (סי’ צ) ובאחרו’ שם.

טעם להשמטת הראשו’

ג. והאחרו’ העירו, למה הרי”ף והרא”ש והרמב”ם לא הביאו הא דרב כהנא, וראשון להערה זו הוא המעדני יו”ט שם. [וראה עינים למשפט ומאור ישראל ברכות שם מש”כ בזה]. ויתכן דס”ל כפי’ בתרא דהתוס’, וממילא הלכה זו נכללת בדין הידוע שיש להסיר מעליו כל דבר המפריע לכונה, ואיך פירושא הוא זיל גמור. [וע’ תוס’ רא”ש שם דנקט נמי ב’ תירוצי התוס’. וידוע מה שכתבו דתירוצא בתרא בתוס’ הוא העיקר לדינא. ודו”ק].

והלא כתב הרמב”ם (פ”ד מתפלה ה”א) חמשה דברים מעכבים את התפלה וכו’ ודברים החופזים אותו וכונת הלב. ושוב כ’ (שם הט”ו והלאה) כוונת הלב כיצד, כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה וכו’. וע”ש בהרחבה אודות תנאי הכוונה בתפלה. וכתב עוד (פ”ה מתפלה ה”ו), תיקון המקום כיצד, יעמוד במקום נמוך ויחזיר פניו לכותל וצריך לפתוח חלונות או פתחים כנגד ירושלם כדי להתפלל כנגדן וכו’. ומכללן של דברים אתה למד לדברי רב כהנא. וכן צ”ל גם בשיטת הרי”ף והרא”ש ושאר ראשונים.

ד. איך שיהיה בכבישים המצויים האידנא, לכו”ע לא יאות להתפלל שם, הן לפרש”י הן לפירושא בתרא דהתוס’, שהרי אין בהם קירוי, ויש בהם חסרון כוונה, ובודאי שיש להכנס למקום שיש בו מחיצות, ולהתפלל שם בכונה רצויה. ובשו”ע (סי’ צ ס”ה) נקיט לדינא דרב כהנא עם פרש”י. ובמשנ”ב שם הביא מפמ”ג, דמוטב להתפלל בבית שאין בו חלונות מלהתפלל במקום פרוץ. [הגם דבעלמא יש ענין שיהיו חלונות במקום תפלה כמ”ש בשו”ע שם ס”ד]. והביא המשנ”ב מהאחרו’ שכתבו מהזהר שיש ענין להתפלל דוקא בבית.

ה. והיכא דלא אפשר ליה, בודאי יתפלל בבקעה ולא יפסיד התפלה, זה ברור שגם אם יכל להתפלל בבית ולא עשה כן והתפלל בבקתה, דאי”צ לחזור, וכמ”ש בס’ יפה ללב (שם סק”ו) משם מהר”ר יאשיהו פינטו בעיון יעקב ע”פ סנהדרין (קה ע”א), וע’ בתשו’ תרומת הדשן (סי’ ו). ודו”ק. ואנן בעצה טובה לכתחילה איירינן לדעת מה יעשה ישראל.

עובדא דהגרב”צ א”ש זיע”א

ו. ושמעתי מחכם אחד שהיה עם חכימא דיהודאי גאון עזינו מהר”ר בן ציון אבא שאול זיע”א בחו”ל, ובעת התפלה בליל שבת קדש היתה רעידת אדמה, ויצאו כולם להתפלל ברחוב העיר, ואמר להם הגרב”צ לעשות התפילה בתוך מחיצות של בני אדם. [ויש מהראשו’ שכתבו דגם לרב כהנא אם מתפללים עשרה בבקתא לית לן בה, עיין פסקי ריא”ז (ספ”ה דברכות), וס’ האשכול (דיני תפלת מנחה וערבית). ואכמ”ל].

סברת הגר”ד קוק שליט”א

ז. ואמר לי מרנא הגר”ד קוק שליט”א שלענין מעשה מוטב להתפלל ברשות הרבים, ולהתאמץ בכל מאי דאפשר לכוין בתפלתו, ולא יכנס למסגד כיון שהמוסלמים מלאים שנאת ישראל, והמסגד הוא מקום המיועד לשנאת עם הקודש, ולא יאות להתפלל לפני המלך במקום שמבקשים לשלוח יד בבני המלך. וראה עוד להגאון הפרד”ס בס’ אות היא לעולם (מע’ ת אות קלה) שיש טומאה במסגדי הישמעאלים, ושם מצאה הסט”א קן לה, והרגיעה בהם הלילית, ועשתה לה שם קביעות גדול.

ח. ונפק”מ לדינא באיזה מקרים שרצה מאן דהוא לאושיד נורא במסגדא דערבייא, ואמרו שאסור לעשות כן כיון דסו”ס הוא מקום תפלה לאל חי, אך רבינו שליט”א אמר לי דמעיקר דינא אין בזה איסור, ואין שום קדושה במקום מטעם הנ”ל. ולדברי הרב אות היא לעולם, מצוה נמי איכא לאבדם ולשורפם. ובזמן שפינו את גוש קטיף נתעורר ספק, שמא עדיף להרוס את הבתי כנסיות, כדי שלא יהפכום למסגדים שלהם.

תפלה במסגד שבמערת המכפלה

ט. והנה ידועה תשו’ מרנא הגאון יביע אומר (ח”ז חיו”ד סי’ יב, וח”י או”ח סי’ טז) בענין תפלה במסגד שבמערת המכפלה, שהרחיב בדברי הפוס’ ובראשם הרמב”ם (פי”א ממאכא”ס ה”ז, ובתשובותיו) שהישמעאלים לא נחשבים עובדי ע”ז, ושעל כן אין להמנע מלהתפלל  שם. ואמנם הביא שהגאון מקלויזנבורג בתשו’ דברי יציב (חיו”ד סי’ מ) אשר רוח אחרת עמו, ולדעתו יש להרחיק מן המסגדים כמו מכנסיות וכו’. ע”ש. וכן דעת הגראי”ו בציץ אליעזר (חי”ד סי’ צא אות ד) דדין המסגד ככנסיה, וחיליה מחי’ הר”ן סנהדרין (סא ע”ב). ע”ש.

אמנם מדברי רבינו הגר”ד קוק שליט”א נראה דס”ל כהוראת הג’ יביע אומר, דמעיקר הדין מותר להכנס במסגדים שלהם, וכן הורה הגאון ריש”א דגלותא זיע”א (ע’ אבני ישפה ח”א סי’ קנג), אך לא יאות להתפלל שם, וכל מה שהביא הגאון יבי”א מפי ספרים וסופרים לענין יינם של ישמעאלים שמותר בהנאה, וכן על זה הדרך, אין בזה סיפוק לענין הכשר המקום לתפלה. ויתכן דמערת המכפלה שאני, דחשיב שהם באו בגבולינו, וכאשר ענה רבן גמליאל במתני’ דע”ז (מד ע”ב) לפרוקלוס על שאלתו למה הוא רוחץ במרחץ של אפרודיטי. ועמש”כ ידידינו הגרי”ח סימן טוב שליט”א בס’ כרם יוסף (מגילה ו ע”א).

י. והנה מלבד הבעיה שיש בתפלה במקום פתוח, והצורך להתפלל בבית, כמבואר לעילא ולעילא בס”ד, יש גם מעלה נוספת להתפלל בבית שהוא מיועד לתפלה, וכאן יש לדון האם יש במסגד משהו מעלת מקום המיועד לתפלה, ואמנם פשיטא דהשראת שכינה ליכא תמן, מ”מ יל”ע אי איכא בזה מעלת מקום תפלה, דסו”ס הם מתפללים שם לאל עליון. [וכעין החילוק הידוע מהגאון מהר”מ פיינשטיין זיע”א באגרותיו, בגדר צירוף מחלל שבת למנין. ואכמ”ל כעת].

האם יש משהו בתפלת גויים

יא. ואמר לי מרנא הגר”ד קוק שליט”א, דאי לאו שנאת ישראל שעושים שם, ובאופן דליכא שום סרך אלילות, אכן יש איזה מעלה במקום, ואע”פ דתפלת גויים היא, ויש להביא ראיה לזה ממה שמצינו שיכולים הגויים לנדב נדרים ונדבות כישראל, וכדיליף רבי עקיבא במנחות (עג ע”ב) מריבויא דאיש איש. והיינו עולות הבאות בנדר ונדבה כמבואר להלכה ברמב”ם (פ”ג ממעשה הקרבנות ה”ב). הרי שגם לגויים יש חלק ונחלה בקרבת ה’ לענין קרבן, וה”ה לענין תפלתם אל ה’, שבודאי יש בה ממש.

וכן מצינו בתפלת שלמה המלך (מלכים א, ח, פסוקים מא מב מג) שאמר, וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך, כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה ובא והתפלל אל הבית הזה, אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למעון ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי. הרי שיש ענין גם בתפלת הגוי, והגם דמיירי על בית המקדש, מ”מ טעמא רבה קאמר שלמה, למען ידעון כל ע”ה וכו’. עכת”ד הגר”ד קוק שליט”א.

עובדא בזמן מגיפת איזמיר

יב. ועין רואה בשו”ת מעשה אברהם אשכנזי (סי’ כה) שמספר דעובדא הוה בזמן המגפה בשנת תקע”ב, שנתרחקו כולם מן העיר איזמיר, והלכו לכפר “בונאר באשי”, וחלק מהציבור היו מתפללים במקום הסמוך למסגד של הישמעלים, אשר לפעמים הם אומרים שם “נאמוס” [היינו תפלת הישמעאלים], והעלה דשפיר דמי. והעיר על עובדא דאייתי בס’ בתי כנסיות (סי’ קנג) שאסרו להתפלל בבית כנסת, מאחר ונכנס שם גוי ועשה נאמוס וכו’. ע”ש.

וכן כתב האי עובדא מהר”ר אברהם פונטרימולי (בנו של בעל פתח הדביר) בס’ “עבד אברהם” (דף ד סע”א וע”ב) שהתירו ג’ רבנן קדישי עמודי הוראה דפקיע שמייהו ועמם עוד חכמים ורבנים להתפלל בבית תפלתם של התוגרמים [הישמעאלים], כיון דליכא בהם שום נדנוד ע”ז, וכן שמענו שהרב נחמד למראה כתב פסק להתיר בזה ועודנו בכתובים. עכת”ד. והנה דברי הנחמד למראה עלו אח”כ בדפוס בתשו’ מעשה אברהם הנ”ל, אך לא התיר בתוך המסגד, רק סמוך לו.

וגם על היתר זה של המעשה אברהם, כתב הגאון ר’ יהודה די שיגורא בהגהתו לס’ אות היא לעולם שם, דלאו שפיר למיעבד הכי, ודחה הראיה שכתב המעשה אברהם מתשו’ הרא”ם (סי’ עט) דעבירה אקראית שאני וכו’. ע”ש. וראה להגרי”א מקובנא בתשו’ עין יצחק (או”ח סי’ יא). ואין להאריך יותר. ואיך שיהיה איני יודע אם היה בזמן חכמי איזמיר הסתה ושנאת ישראל בתוך מסגדיהם כמו שיש האידנא, ויותר נראה דלא היתה זאת. ועל כן אין ראיה מההוראה שהביא בס’ עבד אברהם לנ”ד.

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה

אולי יעניין אותך גם:

• תפילה על חולה קורונה שלא שמר הנחיות
• כונת בקשה בשבת בג’ ראשונות של תפלה על חולה
• האם יש לקצר בתפילת הלחש בכדי לעשות ברכת כהנים

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט תפלה בצידי הדרך או במסגד הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

מתי צריך לדחות ברית מילה ז’ ימים לאחר שהבריא הילד

שאלה: תינוק שבשעת הלידה [כאשר נפתח הסתום] בלע מים, וחדרו המים לריאות, ומחמת מצוקת נשימתו, הוזקק לעזרה נשימתית במשך כ”ד שעות, האם לעשות המילה בשמיני, או להמתין ז”י מעת לעת כדין תינוק שעבר חולי בכל הגוף.

תשובה:

א. מחמת חשיבות הענין וחמירא סכנתא מאיסורא, העברתי השאלה לפני מי שגדול רבינו הגר”ד קוק שליט”א, והשיב, דכיון שהחולי בנשימה לא התעורר מגופו, אלא מחמת דבר חיצוני, הרי שאין לזה גדר חולה שדברו עליו חכמים (שבת קלז ע”א, ויבמות עא ע”ב) למנות ז”י מעת לעת מזמן שהבריא. [ועמש”כ בגדרי ענין זה בשו”ת יעלת חן ח”א (חיו”ד סי’ כה, כו). ע”ש].

ב. וזה כלל גדול בעניני חולי, שאפי’ אם היה מצב הנשימה לא בטוב, שזה ענין המשפיע על כל הגוף, מ”מ כיון שהיה הדבר חיצוני, סימנא מילתא היא שלא זהו חולי כל הגוף שעליו אמרו להמתין ז”י.

כי כונת חז”ל בחולה שבכל הגוף להמתין, היינו דאף שלמראית העין הוא בריא, מ”מ החולי שבכל הגוף כגון שיש לתינוק דלקת שגרמה חום וכיו”ב, הרי זה עושה זעזוע בגוף והוא במצב רעוע כעת, שלכן שיערו חז”ל שאם יעשו לו ברית ויצא דם מגופו, איכא חשש דספק נפשות בכה”ג, וכבר ידוע דחיישי’ למיעוטא בפקו”נ.

ג. אבל בנ”ד דהולד היה בריא ושלם, רק שענין חיצוני הוא שגרם החולי, אין בזה גדר גוף רעוע וכו’ הנ”ל, וזה ברור שבזמן שנעזר בהנשמה בפועל אין למולו, אך היכא דכבר אינו צריך לה, הרי הוא כבריא מעיקרא.

ולכן הורה הגרד”ק לעשות המילה בזמנה ביום השמיני ללא חשש, והוא היה המוהל צדיק גוז’ר [היום בבוקר י”ט שבט התשפ”א]. ולאחר חיפוש ראיתי שכיסוד דברי רבינו כ”כ הגרא”י וולדנברג זצוק”ל בתשו’ ציץ אליעזר (חי”ג סו”ס פב). ע”ש היטב.

ד. ומלבד המקרה הנ”ל של בליעת מי שפיר, יש מקרים שהתינוק בולע מים של צואה שהם מזוהמים, ומפני חשש זיהום מטפלים בו בטיפול אנטיביוטי [בלי שום קשר למצב הנשימה], וגם בזה נהגו להורות להמתין ז”י מזמן סיום הטיפול, ושאלתי מרבינו הגדול שליט”א לחוות דעתו בזה, ואמר לי שגם בזה יש לומר כהסברא הנ”ל דכיון שנולד בריא, ודבר חיצוני אירע בו, ע”כ אי”צ להמתין ז”י.

ה. וסיפר לי חדב”נ הגאון ר’ נחום בקר שליט”א, מעשה היה לפני כשנתיים שנולד תינוק והיה חשש לחיידק בגופו, והתקשה בנשימה, ובמשך ה’ ימים מהלידה קיבל סיוע נשימתי תוך כדי טיפול אנטיביוטי למניעת דלקות, ומצאו בבדיקות דם איזה דלקת, והרופאים אמרו שמבחינתם הוא כשיר לברית ביום השמיני, ונסתפקו ההורים אם צריך להמתין ז”י.

ואמר רבינו לאחר חקירה עם הרופאים, דכיון שהיה יכול לנשום בכחות עצמו והסיוע שקיבל הוא לרווחא דמילתא, וגם אם לא היה מקבל אנטיביוטיקה לא היה מתעורר בגופו חום, אם כן ניכר מכתלי הדברים דהיתה כאן בעיה מגורם חיצוני וכנ”ל, והיינו נוכחים בבריתו של הילד ביום השמיני. ואין שטן ואין פגע רע. וכיו”ב כ’ מהר”ם קליין זצוק”ל בשו”ת משנה הלכות (חי”ב סי’ קסט). ע”ש. ודלא כמו שנסתפק הרב פרופ’ אברהם שטיינברג שליט”א בס’ אנצקלופדיה הלכתית רפואית (ח”ד עמ’ 651 בהערה).

ו. וביסוד הנ”ל של בעיה חיצונית בילוד, נחלקו רבותינו בילד שמחמת התייבשות עקב מיעוט נוזלים וכיו”ב עלה לו החום, האם כשהבריא יש להמתין ז”י ככל חום המתפתח מחמת חולי, שהגרא”י וולדנברג שם כתב דכיון שהוא ענין חיצוני אי”צ ז”י, אך בשו”ת משנה הלכות (חי”ב סי’ קסט) כתב שיש להמתין ז”י. וכן דעת הגרשז”א כפי שהביא בנשמת אברהם סופר (יו”ד ר”ס רסב). ולאור האמור דעת רבינו בזה דאי”צ להמתין ז”י. וצ”ע.

[מפני שידעתי שכל המדברים בזה, כתבו לדחות את המילה ז”י מעת שהפסיקו ההנשמה, לך נא ראה בבית הספר ואכמ”ל בציונים, לכן כתבתי דעת רבינו שליט”א, אשר הוא מפורסם בגאונתו בתורה ובעניני רפואה, ופרסמתי הדברים למען ידעו וידונו בדבר, וכמובן שבדברים הללו יש להתייעץ רק עם חכם מובהק היודע את ההלכה על בוריה ויודע בטיב הרפואה, דהא בלא הא לא סגיא, ולצערינו רוב הנשאלים בזה דוחים את הברית מחוסר ידיעה כנודע. תן לחכם ויחכם עוד].

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה

אולי יעניין אותך גם:

• האם יש ענין להסתיר את שם הילד לפני הברית
• האם יש בעיה להזמין לברית
• ברית מילה לילד שהוריו חולי קורונה

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט מתי צריך לדחות ברית מילה ז’ ימים לאחר שהבריא הילד הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

גדר איסור מלאכה בחתן

שאלה: האם מותר לחתן בתוך שבעת ימי חופתו לספר שער ראשו או לגלח זקנו.

תשובה בקיצור:

מותר לחתן לכתחילה להתגלח ולהסתפר בתוך ימי חופתו. ואמנם בשאר מלאכות החתן אסור, כיון שהוא דומה למלך, וצריך להיות טרוד בשמחת כלתו, ואפילו כשלומד, אם לימודו בעיון נמרץ, צריך להזהר שלא יגרר וישכח משמחתה. ואמנם אם יש לפניו מלאכת דבר האבד, יש להתיר.

אם הכלה מוחלת לחתן בלב שלם ומסכימה לו לעבוד, הרי שהוא מותר במלאכה, ובפרט אם הדבר נזקק להם לחיי שעה, וכמובן שגם היא יכולה לעבוד עמו. [ויש אומרים שהכלה מותרת במלאכה בכל ענין, ואינה תלויה בבעלה כלל].

נימוקים ומקורות:

א. לכאו’ היה מקום לאסור, כיון דקיי”ל שהחתן אסור במלאכה, כמבואר ברמב”ם (פ”י מאישות הי”ב), ובשו”ע וברמ”א אה”ע (סי’ סד ס”א). ואמנם אין לאיסור זה מקור ברור בתלמוד, אכן הראשו’ בריש כתובות פסקוהו לדינא, כמבואר ברמב”ן ובר”ן (שם ה ע”א) ועוד.

ב. ויש לדון מהו פשר איסור מלאכה בחתן, דיש לפרש בתרי אנפי, האחד, דהוא בכדי שיהיה פנוי לשמח את כלתו, [וכ”נ מלשון הרמב”ם שם]. והשני, משום שהוא דומה למלך, ולא יאות במצב של מלכות לעסוק במלאכה.

ג. ונפק”מ היכא דהכלה מוחלת על כבודה, ומסכימה לו לעשות מלאכה, דלהצד שהוא משום לתא דידה, אכן שפיר יכול לעשות מלאכה אי מחלה ליה, וכ”כ בחלקת מחוקק (שם סק”ב) בדעת השו”ע. ומהרש”ל ביש”ש (פ”ק דכתובות סו”ס יב). אבל אי משום לתא דידיה הוא דדומה למלך, לא מהניא מחילתה. וכ”כ בח”מ ובב”ש שם בדעת הרמ”א.

ד. ונפק”מ גם למלאכת דבר האבד, כי אי נימא דהוא משום לתא דידה, יתכן דלא החמירו להיותו פנוי לשמחה יותר מחוה”מ דשרי’ ביה מלאכת ד”ה, [ואינו מוכרח די”ל דהדבר תלוי בה, ואי לא תמחל לא יוכל לעשות מלאכה], אך אי משום דדמי למלך יתכן שיש להחמיר. ובאמת בתשו’ בית דוד (חיו”ד סו”ס קעז) כ’, דאפי’ במלאכת דבר האבד דשרי בחוה”מ, יש איסור לחתן. וע”ש שהוכיח כן מדברי הב”י באה”ע שם.

ואמנם כבר דחאו לנכון בשו”ת מנחת אלעזר ממונקאטש ח”ב (סי’ נז), דלא תהא חומרת חתן חמורה מחומרת חוה”מ. עי”ש. וכ”כ להקל בזה לענין דבר האבד בספר מנחת פיתים מהגר”מ אריק (אה”ע סי’ סד אות א). וכבר הרחיב הענין בשו”ת באר המים (חאה”ע סי’ עג), והוכיח מדברי הראשונים והאחרונים, דחתן שצריך לעסוק במלאכת דבר האבד, שרי ליה גם בז”י חופתו. עי”ש. וכ”נ דעת הגר”ח פאלאג’י בשו”ת חיים ושלום ח”ב (סו”ס כז). עי”ש.

ואע”ג שהח”מ והב”ש הנ”ל סבירא להו בדעת הרמ”א דלא מהניא מחילתה, כבר השיבו ע”ד החיד”א בתשו’ חיים שאל ח”ב (סי’ לח אות ס). ובשו”ת באר המים שם. ועוד. והרב ח”מ עצמו אין ולאו ורפיא בידיה. ע”ש. ועמש”כ בזה הגאון בעל ציץ אליעזר זצ”ל בספרו הלכות מדינה ח”ב (שער ג פ”ז אות ט), והגאון יביע אומר ח”ד (אה”ע סי’ ח). ע”ש.

ה. ועוד נפק”מ בזה לענין הכלה שרוצה לעשות מלאכה, דשרי לה, כיון שעיקר המצוה על הבעל לשמחה ולא עליה. וכ”כ בשו”ת מהרש”ם ח”ג (סו”ס רו). עי”ש. וכ”כ במנחת פיתים (אה”ע שם), דמשמעות הפוסקים שהאשה מותרת במלאכה. ועי”ש דבריו. וע”ע בשו”ת ציון לנפש חיה להגרנ”נ לייטער (ר”ס עח). עי”ש. ובזה סרה תמיהת הגאון מהר”א ישראל בכסא אליהו (אה”ע סי’ סד אות א) ע”ד רש”י בכתובות (מז ע”א, ד”ה הא). ע”ש.

אכן, אי איסור מלאכה משום דדומה למלך, היה מקום לדון דכשם שהמלך אינו עושה מלאכה, דזילותא היא לו, ה”ה לכלה שצריכה לנהוג בטכסיסי מלכות. וי”ל.

ו. ולענין התספורת, לכאו’ אי כל מניעת מלאכה היא כדי שיהיה פנוי לשמחה, הלא תספורת היא מלאכת הדיוט, וכל התספורת היא כדי להיות נאה והוא והיא שמחים בזה, א”כ אין סיבה לאסור. וגם אי משום דדומה למלך שאינו עושה מלאכה, הא ודאי דמלאכה כגון זו שהיא הנאה לו [וגם לה], הרי היא מותרת. והרי מלך מסתפר בכל יום (תענית יז ע”א). וכ”כ החרי”ף מחברון בתשו’ שערי רחמים פראנקו (חיו”ד סי’ לא). ודלא ככמה אחרו’ שכתבו איסור לחתן להסתפר.

ז. וגאון עזינו מהר”ר עבדיה יוסף זיע”א בתשו’ יביע אומר (שם אות ו) העיר, שהדבר מפורש בס’ תורת האדם לרמב”ן (דכ”ד ע”ג) בהא דקיי”ל (ריש כתובות) דאם מת אבי החתן או אם הכלה, דמכניסין את המת לחדר וכו’, ונוהג ז”י משתה ואח”כ ז”י אבלות, דאינו מונה שלושים מז”י המשתה, שהרי מותר בהם בגיהוץ ותספורת משום מלך ביופיו תחזינה עיניך. ע”כ. וכן נפסק בשו”ע יו”ד (סי’ שמב).

ח. ויש להעיר, שהרי בכלל איסור מלאכה בחול המועד, יש גם הענין של תספורת, וטעמא משום שלא יכנס ליו”ט כשהוא מנוול, ומעתה יש לעיין אמאי לא ניחוש שאם אנו מתירים לחתן לספר בכל ז”י המשתה, יבא לחופה כשהוא מנוול. דמלבד מה שהיו”ט הזה הוא ממשיך ז”י, הרי גם אעיקרא אין לחוש, שהרי הכל מסתכלין בו כמ”ש בכתובות (יז ע”א) לענין כלה, וממילא כיון שיש לו בושה בכך, לא חיישינן לאסור בו מידי. וכ”כ מרנא הגר”ד קוק שליט”א בס’ חזון נחום (עמ’ רה).

ט. ואחר העיון בכל הסוגיא, נראה דאין כאן ב’ צדדים, והכל אחד, כי החתן צריך להמנע ממלאכה, והיינו משום שצריך לשמח את אשתו, ושיעור השמחה שביניהם היינו כגון מלך שכולו פנוי לעסוק בצרכיו, ולא טריד במידי, ונמצא דשני הענינים מקבלין דין מן דין. ומסתברא דעל ידי זה יושפע עלייהו שפע לכל חייהם שיהיה בעיניה כמו שר או מלך כאשר כתב הרמב”ם (ספט”ו מהלכות אישות).

י. וחזינא למרן החיד”א בשו”ת חיים שאל ח”ב (סי’ לח אות ס) שכ’, שלא יעשה החתן אפילו מלאכה קלה, וכן כל דבר המונע משמחה לא יעשנו, ושאם הוא ת”ח ורגיל לעסוק בעיון נמרץ, נראה דבימי חופתו לא לטריד בעיונו דשיכח’א ליה לשמח כלתו. עכ”ד. והובא בשיורי ברכה סאלוניקי (אה”ע סי’ סד).

והגאון מהראי”ו זצוק”ל בשו”ת ציץ אליעזר חי”א (סי’ פה) כתב, דמסתברא דה”ה לענין כתיבה שצריך לנהוג בה לחומרא כבחוה”מ, דהא אף כתיבה בכלל מלאכה קלה היא שנאסרה ג”כ. עכ”ד. ועי’ בשו”ת חיים ושלום שם. ומ”מ ברור הדבר שאם העלה במצודתו חידושי תורה, דמצוה עליו לכותבם דלא גרע מחוה”מ דשרי כה”ג, כמו שפסק מרן בשו”ע (סי’ תקמה ס”ט).

וכבר הסכימו האחרונים דלא יהיו ימי חופה חמורים מחוה”מ, וכמבואר במנחת אלעזר שם ועוד. ובפרט אם זכה החתן לאשת חיל, אשר כל חפציה לא ישוו כלפי הערכתה לתורה, שהדבר ברור שלשמחה ונחת רוח הוא אצלה לימוד תורתו וכתיבת חידושיו.

וכיו”ב כתב הגר”ש וואזנר זיע”א בשו”ת שבט הלוי ח”ח (אה”ע סו”ס רפב) ע”ד החיד”א הנ”ל וז”ל, הנה זה נכון אמת כשכל כולו שקוע בזה, ואינו משים לב לכלתו לשמחה, אבל עינינו הרואות שהרבה כלות שנשאו לת”ח, שמחות בזה שמחה עצומה כשהוא לומד בביתה בקול נעים גם בעיון, ונשאר עוד זמן לשמחה כהלכה, ואדרבה פקודי ה’ ישרים משמחי לב, מוסיפים אהבה ושמחה, והכל בדעת והכל בתבונה. עכ”ד. ודפח”ח. ומה שנראה שם דפליג ע”ד הרב צי”א זה אינו, כי דברי הצי”א מוסבים בכתיבה שלא במקום צורך. ועמש”כ בשו”ת יביע אומר שם (סו”ס ח). עי”ש.

וידידינו הרי”י שליט”א סיפר לי בימי חופתי, שאמר לו הגאון הגדול מהראי”ו זצוק”ל בעל ציץ אליעזר זצוק”ל, שבמשך שבעת ימי חופתו, היה יושב בביתו סמוך לכלתו, ומזמר תלמודו בקול נעים בכדי לשמחה. ע”כ.

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה ת”ו

לעילוי נשמת זקנתי

מרת אורה מונבר בת מלכה סלטנת ז”ל

שהיום פקודת חודשה

תנצב”ה

אולי יעניין אותך גם:

• האם מותר לתת סנדקאות למחלל שבת
• שמירת עינים מראיית חילולי שבת יותר מראיית נשים
• המתארחים בשבת היכן מדליקים נרות חנוכה בע”ש ובמוצ”ש

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט גדר איסור מלאכה בחתן הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

פרשת המן…

שאלה: האם יש לכסות את החלות בסעודה שלישית.

תשובה: מנהג העולם שלא לכסות, והגם שלכאורה לפי הטעם של הכיסוי זכר למן, לכאו’ יש לכסות גם בסעודה ג’, ראה בהערה דיתכן דלכולי עלמא אין צריך לכסות.

נימוקים ומקורות:

א. לכאו’ לפי הטעם לכיסוי הלחם בשעת הקידוש, כדי שלא יראה הפת בושתו (כמבואר ברא”ש פסחים פ”י ה”ג מהירושלמי) שהרי הוא מוקדם לברכה מהגפן, א”כ אין צורך בסעודה שלישית לכסות הפת, כיון שאין בה קידוש. אכן לפי הטעם דכיסוי הלחם הוא זכר למן (כמ”ש התוס’ בפסחים ק ע”ב, והשו”ע סי’ רעא ס”ט חייש ליה) א”כ יש לכסות גם בסעודה ג’.

וכ”כ אשל אברהם מבוטאטש (סו”ס רעא) שיש לכסות הפת גם בסעודה ג’. וכ”כ הגרי”ח מבבל (פ’ חיי שרה אות ב) דטוב לכסות גם בסעודה ג’. וכך היה נוהג הגאון ר’ דוד בהר”ן וייספיש זצ”ל (ארח דוד עמוד עו), ומרנא הסטייפלר זיע”א (אורחות רבינו ח”א עמ’ קח). וכן הביאו על הרה”ק הלב שמח מאלעסק. ועוד.

העולם לא נהגו לכסות

ב. אכן מנהג העולם שלא לכסות כמ”ש בערוה”ש אפשטיין (סי’ רצא ס”י), וביאר הטעם, משום דתופסין עיקר לטעם הבושת. וכן העיד מרן שר התורה הגר”ח קניבסקי שליט”א שהיה מיסב על שלחנו של החזון איש זיע”א שלא היה מכסה החלות בסעודה ג’. וכן מנהגו של מרנא הגר”ד קוק שליט”א שלא להקפיד על זה, וכן היה אומר רבו הגרש”ז אוירבך זצ”ל דלא מכסה בסעודה ג’. וכן העידו על הגה”ק ר’ מנצור בן שמעון זיע”א שלא היה מכסה (ראה ס’ והאיש מרדכי ח”א עמ’ תיד בשם בנו), וכן ידוע ברוב ככל בתי ישראל הקטנים עם הגדולים שאינם מכסים.

ג. וצ”ב אמאי לא קפדיה בהכי, הלא טעם התוס’ הובא בראשונים, וגם ראינו שכתבו (א”ר סי’ רעא סקט”ז, ועוד) דטוב לעשות הכיסוי לבן דומיא דמן. והמשנ”ב (סי’ רעא ס”ק מא) כ’ דנוהגים לחשוש לטעם זה, דאפי’ אם מקדש על הפת טוב לכסותו, הגם שלא שייך טעם דבושת הפת. ומטעם זה יש נוהגים שלא להוציא הכיסוי עד לאחר ברכת המוציא כמבואר בחיי אדם המובא במשנ”ב שם. וכן מנהג מרן הגר”ד קוק שליט”א. [ופעמים שנוהג בזה כמ”ש בנמוקי או”ח ממונקאטש שם לגלות רק חלק]. וכן העיר בזה ידידינו הג”ר אליעזר רוט שליט”א בס’ הליכות חיים (קידוש, עמ’ צה). וכבר כ’ לעיל דגם השו”ע (סי’ רעא ס”ט) חייש לטעם זה, וכתב לעשות מפה מעל הלחם ומתחתיו. וע’ בס’ דגן שמים (ח”א סי’ טז).

קידש’ו במן

ד. ונראה לי בס”ד ביאור הענין כי מדאורייתא סגי לקדש השבת בדברים, אכן חז”ל תקנו לקדש על היין [ושיטת רש”י ריש נזיר דמשמע דקידוש מה”ת כבר הפליאו בה רבים], ומקור לחיוב קידוש מה”ת מדכתיב “זכור” ודרשו (פסחים קו ע”א, וע’ תוס’ שם) זוכרהו בדברים על היין, וכתיב בתורה, “ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו”, הרי לן מושג קידוש כבר גבי קוב”ה על יום שבת, ואמרו חז”ל (בראשית רבה פי”א) “ברכו במן וקדשו במן”, הרי שיש שורש בן מתנת המן לקידוש היום, ולפי”ז מבואר הא דהעולם לא מקפידים לכסות זכר למן בסעודה ג’, כיון דאין בה קידוש. ודו”ק.

הא דלא עושים כל יום זכר למן

ה. ובזה ארווחנא ליישב מה שהקשה האבודרהם על השיטה של זכר למן, דא”כ בכל יום נעשה זכר למן שהרי היה יורד בכל יום, ומכח זה מסיק דהטעם משום בושת הפת. עכ”ד. ומלבד מה שיש ליישב דעבדי’ זכר בשבת לכולהו יומי, ובפרט שבשבת הגיעו כפו’ל, עוד בה לאור האמור לעיל בס”ד, דעיקר הזכר הוא לא רק ל”מן”, אלא ל”קידוש יום השבת במן”. ונחמד הוא. [ובברכת פרץ פ’ בראשית כ’ “ויקדש אותו” עם האותיות, בגימטריא, ברכו במן וקדשו במן”].

בברכת פתח לנו שערי פרנסה טובה ברו”ג

יקותיאל דטבריה

אולי יעניין אותך גם:

• האם מותר לתת סנדקאות למחלל שבת
• שמירת עינים מראיית חילולי שבת יותר מראיית נשים
• המתארחים בשבת היכן מדליקים נרות חנוכה בע”ש ובמוצ”ש

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט פרשת המן… הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

שמיעת שירי קודש בשנת אבל

חדר כושר שמשמיעים שירים ברקע

השתתפות בהכנסת ספר תורה בקול שירה, ועוד

שאלה: כבוד הרב, אבי נפטר לפני כשלשה חדשים, וברוך ה’ אנו נזהרים בכל דיני אבלות כהלכה, אלא שנוצרה בביתנו בעיה קשה, ובפרט בתקופת הקורונה שהכל סגור ומסוגר, ובני הבית מצויים בבית יותר מהרגיל, ומפריע להם שאי אפשר לשמוע שירים כלל, וגם אני באופן אישי מתקשה בהמנעות זאת, שאלתי היא, האם יש היתר לשמוע שירים, למרות שעדיין לא עברה שנת האבל.

תשובה בקיצור:

מעיקר הדין אין איסור בתוך שנת האבל לשמוע שירים, ובפרט בקלטת וכיו”ב. ומה שחושבים העולם שהבעיה בהליכה לאירועים היא מחמת התזמורת, זו טעות, ועיקר הבעיה היא בעצם ההמצאות במקום של סעודה ושמחת מריעות, ובפרט בחתונה שהיא נקראת “בית השמחה”, ואפי’ אם אין בה תזמורת אסור לאבל להיות נוכח בה.

ולעצם שאלתך, פסק מורינו ורבינו הגר”ד קוק שליט”א, שגם האבל בתוך שנה יכול לשמוע שירי קודש, ובפרט שירים רגועים, כמו תיקון הכללי בליווי כלי נגינה, או ניגוני ר”ש קרליבך זצ”ל, שאין בהם מטרת הקפצה והתעוררות שמחה, רק התעוררות הרגש ושפיכת לב, והשומע שירים אלו מתחזק מהם בעבודת ה’. וכן היה מורה ובא הגרש”ז אוירבך זצ”ל לענין ימי העומר.

ולכן אם האשה או הילדים מדליקים בבית שירי קודש מכל סגנון שהוא, לא צריך להעיר להם כלל. וכן מותר ללכת למכון כושר [כשר בצניעות], הגם שיש שירים ברקע.

נימוקים ומקורות:

א. הנה יש לשים לב לחילוק ברור שבין דיני אבלות לדיני החורבן, ודלא כפי שמצוי בין ההמון שמערבבים בזה הרבה, ומה שמצינו בחז”ל (סוטה מח ע”א, גיטין ז ע”א) איסור על כלי זמר מצד דיני החורבן, וכן מבואר לדינא ברמב”ם (פ”ה מתעניות ה”ד), ובשו”ע (או”ח סי’ תקס). ע”ש. אין מזה שום ראיה לדיני אבל על ז’ קרובים, כי חורבן בית המקדש שאני, שבו בטלו הלויים שעבודתם בשיר. וע’ ברכות (לא ע”א), ובבא בתרא (ס ע”ב).

וזה כמו איסור מדינא דגמרא לאכול בשר בסעודה המפסקת, ובאבלות אין איסור כלל כמבואר בהדיא בתענית (יג סע”א), ובכתובות (ח ע”ב), וממתני’ דברכות (יז ע”ב) לענין אונן, והיינו משום דאיסור בשר בזמן חורבן הוא מחמת ביטול קרבן, ודין הוא שלא נאכל בשר ושלא נשתה יין כוליה שתא (ב”ב ס ע”ב), ואין זה שייך לאבלות כלל.

ופוק חזי בתשעה באב שבו אבלות על החורבן יש איסור להושיט אפי’ אצבע קטנה למים כיוה”כ (או”ח סי’ תקנד ס”ז), ובאבלות מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בקרים (יו”ד ר”ס שפא). וכן ענין האבל הוא שתיקה ודומיה (יחזקאל כד, יז, וע’ מו”ק טו ע”א, וברכות ו ע”ב), ואבלות החורבן הוא אנקה וצעקה (ישעיה כב, יב. וע’ חגיגה ה ע”ב). ואכמ”ל. וכל היד המרבה לבדוק, המצא תמצא הרבה חילוקים בין עניני אבלות לעניני החורבן, יש שזה חמור יותר ויש שזה קל יותר, וצריך להתבונן שלא לערב המושגים.

ב. ובכלל, שמיעת שירים בקלטות וכיו”ב, אינה בכלל גזירת חז”ל שגזרו על כלי נגינה בפועל, ולומר דהקלטת עצמה נחשבת כלי שיר, זהו חידוש שאינו מוכרח. ולכן אין שום מקור נחרץ לאסור שמיעת כלי שיר כל השנה מצד אבלות החורבן, ולפי זה ה”ה גם בימי העומר ובין המצרים, דמעיקר הדין מותר לשמוע שירים רגיל. וגם אבל תוך שנה או ל’, מותר לו לשמוע קלטות ודיסקים שיש בהם שירי קודש. וכבר דברו בכל זה בספרי האחרו’, ולמעשה אין שום מקור מפורש בתלמוד ובראשו’, שממנו יוצאת הוראה לאיסור בענין הנ”ל. ואין צורך להרחיב בציונים, לך נא ראה.

ג. וכ”כ הגר”י אהרנברג זצ”ל בשו”ת דבר יהושע (ח”ג סי’ סג) שלא מצא בשום מקום איסור מדיני אבלות [בתוך ל’ או שנה] לשמוע שירים להנאה או לכבוד, וגם מה שאומרים שאין לשמוע בימי ספיה”ע, אין לזה מקור נאמן, והמג”א (ר”ס תצג) לא הזכיר מניעה בימי הספירה אלא לענין ריקודים ומחולות, ושמיעת שיר מאן דכר שמיה. וכנראה קשרו זה לאיסור כניסת אבל למקום שיש מזמוטי חתן וכלה, וכמובן דלא דמי כלל וכו’. וע”ש מה שכתב בשפה ברורה, לענין רב בתוך שנת אבל המסדר קידושין ויש ניגונים ברקע.

והגאון המנוח רבינו עבדיה יוסף זיע”א בס’ חזו”ע אבלות (ח”ב עמ’ שמט) העיר ע”ד הדבר יהושע בזה”ל, אולם באמת נראה ששמיעת כלי שיר לא הוצרכו הפוסקים לאומרו, שהם בכלל שמחה שאסורה לאבל. ע”כ. וצ”ע, דאטו יהיה אסור להניח ילד בחיקו כיון שיש בזה שמחה, וכדחזי’ דאסור בזה בתוך ז”י אבלות (מו”ק כו ע”ב, ושו”ע יו”ד ר”ס שצא), ולא מצינו איסור בשנת האבל אלא בשמחה של בית משתה, או של סעודת מריעות וכו’, כמבואר בשו”ע שם. אבל לאו כל מידי דשמחה אסרי’ ליה. [ומה שציין לכמה פוסקים, התם מיירי בכלי נגינה ממש ובמקום חתן וכלה, וכפי שנרגש בסיום דבריו. וע”ש בחזו”ע (עמ’ שסד). ודו”ק]. ועכ”פ מצד דינא דגמרא והראשו’ ובעלי השו”ע ליכא מידי בהא.

הדליקו שירים בעבודה או בבית

ד. ולכן אדם הנמצא במקום עבודתו ושומעים שם שירי קודש, והוא בשנת אבל על קרובו, אין שום צורך להעיר להם שיכבדו אותו ויכבו, כי מעיקר הדין בודאי שגם הוא יכול לשמוע. ועל כן אפי’ אם לא איכפת להם לכבדו, אין שום ענין לעצור הנהגה שהורגלו בהם ובפרט כשעושה להם רוגע הנפש. [ודלא כמ”ש הגר”מ אליהו זיע”א בשו”ת הרב הראשי (סי’ נב) שההיתר הוא משום גדר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו (פסחים כה ע”ב), והוא ישמור אבלו בלבו. ע”ש].

ובעיקר בביתו של אדם, לא פעם קשה לאשה ולילדים כל הצער שיש לאדם מפטירת אביו או אמו, ונוסף גם הוא מוגבלות של ניתוק גמור משמיעת שירים בבית, ופעמים הרבה שהדבר מגיע להפרת השלוה בבית, ולכן יש לשקול הדברים בפלס, ולהנחות את בני הבית שיעשו מה שהם רוצים, וגם הוא ינהג רגיל, וה’ לא ימנע טוב להולכים בתמים. [וראה מה שכתב ביסוד הנ”ל, הראשל”צ מהר”י יוסף שליט”א בספר הנחמד “עין יצחק” על תקופת הקורונה (עמ’ מז) בענין שמיעת שירים לנמצאים בבידוד וכו’].

השמעת שירים ברדיו בימי העומר

ה. ויפה עשה הרה”ג ר’ אליהו שלזינגר שליט”א יחד עם ידידינו הגאון ר’ אהרון ירחי שליט”א ועם המנוח הגרי”פ פיינהנדלר זצ”ל, שהסכימו יחדיו להנהיג ברדיו “קול שמחה” להשמיע כרגיל בימי העומר שירי קודש של רגש וערגה, ואין שום צורך להחמיר ולהמציא איסורים, ודיינו שנזכה לשמור עצמינו מכל האיסורים הכתובים והברורים, ובפרט ברדיו דתי שמבקשים למשוך לתורה את ההמונים, ובהעדר מינימום של נעימות ברדיו, נפסיד המון שומעים, [ויתירה מזו הקילו גדולי עולם לענין הדפסת עיתון דתי בחוה”מ], ולמה נחמיר בדבר שאין לו שורש לאוסרו, ונפסיד דברים עיקריים ויסודיים. ראה כל הענין בשו”ת שואלין ודורשין (ח”ד סי’ לז).

כיוצא בזה היה מעשה באלמנה שהכינה סעודה גדולה לאברכי כולל שעשו סיום מסכתא לעילוי נשמת בעלה, וכמה טרחות טרחה והוציאה ממון וכו’, וכשהסבו לסעודה גילה אחד האברכים שהכשרות היא מסוג מסויים שאינו מקובל כ”כ, והם רגילים לאכול רק מכשרות מסויימת וכו’ כידוע מסגנון זה, ואמר הגאון הנורא מהרב”צ אבא שאול זיע”א, כי הזהירות והחשש שלא לצער אלמנה, יש בה הרבה יותר חשיבות מעניני כשרויות, שהרי גם הכשרות ההיא טובה, רק שאינם עושים הידורים כמו ההיא שרגילים בה. וכמה פקחות צריך בענינים אלו, ובפרט בדורינו שהכל הולך אחר הצבעוניות. ואכמ”ל.

חדר כושר שיש בו שירים

ו. ולכן זה ברור שאם אדם רגיל לילך למכון כושר בכדי להתעמל להבראת גופו, שיכול לילך לשם כדרכו הגם ששומע ניגונים ברקע, כיון שאין שום מקור ברור לאיסור שמיעת ניגונים ושירים, וגם אם היה כזה איסור, הרי לא גרע מזמרא דנגדי ודבקרי דאמרי’ בסוטה (מח ע”א) דשרי, ופרש”י שמנגנים כדי לזרז העוסקים במלאכת סחיבת הספינה בחבל, או לכוין היטב השוורים בתלמי השדה. ע”ש. וכ”כ בס’ “אור כוכב” (ח”ב עמ’ קעה) בשם הגאון מהר”ר אביגדר נבנצל שליט”א. ומה שכתב בס’ שערי האמונה (עמ’ תלד בהערה) לאסור התעמלות שיש בזה זמר, כיון שיש לפעמים קצב מהיר וכו’. הוא תימה, ואין שום יסוד בגמ’ או בראשו’ ובעלי השו”ע לאיסור שכזה.

שמיעת שירים בימי ששי של העומר

ז. ורבים מדברים כל פעם על יום ששי של ימי העומר ובין המצרים, אם מותר לשמוע בהם שירים, ועושים בזה דיונים ופלפולים כאילו מדובר בדינא דגמרא, והגם שהכוונה רצויה כדי להראות את כוונת הלב על צער החורבן או פטירת תלמידי רע”ק, אכן כבר קבעו לנו רבותינו מה לעשות בשביל הנ”ל, ולכן בעלי שכל הישר יודעים שהשאלות האלה אי”צ לדבר מהם כלל, ומי שרוצה לשמוע ישמע ביום ששי, והרוצה ישמע גם בשאר ימים, דאין כאן גדר איסור והיתר, רק הכל הנהגה שהנהיגו גדולי הדור האחרון, ולא בתורת חיוב כלל.

תקנתו קלקלתו…

ח. והיותר טוב בימי העומר להמנע מפגיעה בין אדם לחבירו, ולעורר על זה בכל מקום כל השנה, ובפרט בימים אלו שבהם עושים סימן לפטירת כ”ד אלף תלמידי רע”ק, ובגמרא (יבמות סב ע”ב) רק סיפרו מה שאירע, ולא גזרו מידי לא על תספורת ולא על נישואין, רק ציפו שכל אחד יגזור על עצמו להרבות כמה שיותר באהבת ישראל. [ורק מזמן הגאונים תקנו תקנות לזכרון פטירתם, ולא לאבילות עליהם. ואכמ”ל]. וגם בימי החורבן עיקר החיזוק הוא להתרחק משנאת חנם שהוא סיבת החורבן (יומא ט ע”ב).

וכמה משובש ומוזר הדבר, להמנע מגילוח בימי העומר, ולהכנס מזה לעצבים ומתחים ומחמת זה לפגוע בחבר או באשה, והרי זה בדיוק הענין של זכרון תלמידי רבי עקיבא. וח”ו לא באתי לרגע להקל ראש ולו במילה אחת הכתובה בשו”ע, אבל ודאי שיש לנו להתבונן במטרת התקנות של רבותינו, ולא להתמקד בהוספות מאוחרות שכולם מבורכות, אך בידיעת המקור, נוכל להכריע מה אסור ומה מותר והכל לפי הענין. וזאת התורה לא תהא מוחלפת.

השתתפות אבל בהכנסת ס”ת

ט. והוה עובדא כאן במשפחה שהכניסו ספר תורה בתוך שנת האבל לאמם, לעילוי נשמתה, וחכם אחד חשב להורות שלא ישתתפו בתהלוכת הספר שיש בה ניגונים וכו’, והם לא חשבו לקפץ ולרקד שם, רק ללוות הספר מהבית עד בית הכנסת לתת כבוד לתורה, והורה מרן הגר”ד קוק שליט”א שאין בזה חשש, כיון שאין כאן מטרת שמחה ומרעות, ומינכרא מילתא שבאים למקום זה לכבודה של תורה, ולכן הדבר מותר. [וכעין זה כתב בשו”ת דבר יהושע שם לגבי מסדר קידושין בחצר האולם, שיש קול ניגוני רגש והתעוררות בעת החופה, דשפיר דמי. ע”ש].

י. ומרנא הגר”ד קוק שליט”א בשנת האבל על אמו ז”ל, היה עובר לפני התיבה כהרגלו בקודש, ובעל הניגון הרב בנימין וילמן שליט”א, היה מלווהו כרגיל, ולא ראה בזה שום מניעה, וכל העם רואים את קולות הקדש בהתעוררות עצומה ודמעות של חיזוק משמיעת קולו המיוחד בחזרת הש”צ ובאמירת הזמירות. ואכמ”ל.

הרבה יש להרחיב בגדרי הענינים, ובפרט לאור המצב שרבו הספרים והכותבים אין סוף, אך לא היה בכחי להביא כל הספרים, ולהשיב על טענותיהם וכו’, ואתה תחזה. ואני כתבתי את יסודי הדברים מה שיוצא מהסוגיות והראשונים כפי שהדגשתי לעיל, וכאשר קבלתי בס”ד ממורינו הגר”ד קוק שליט”א. תן לחכם ויחכם עוד.

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה

אולי יעניין אותך גם:

• חזן שמשמיע הקלטה בחופה ואינו שר באמת
• האם באמת הרב דוב קוק שליט”א אמר שתהיה בקרוב מלחמה
• בענין אכילה ושתיה בבתי כנסיות ובתי מדרשות

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט שמיעת שירי קודש בשנת אבל ועוד.. הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

שאלה:

לכבוד מורינו הגר”ד קוק שליט”א

אמי הריני כפרת משכבה, נפטרה לפני כשבועיים, ואנו עסוקים כעת בכתיבת המצבה, בין הדברים כתבתי עליה בנוסח ההכנה למצבה ש”היתה בעלת תשובה אמיתית”, והעירוני שיש בזה דופי לנפטרת, בבחינת “זכור מעשיך הראשונים”, שמוכח מהדברים הללו, שמעיקרא לא היתה שומרת תורה ומצות.

תשובה בקיצור: אין בדבר הזה שום חשש של גנאי ח”ו, ולענין מעשה ראוי לכתוב על המצבה שהיתה בעלת תשובה אמיתית, כיון שיש על ידי זה קידוש ה’ וחיזוק למי שבא על קברה, ובודאי שענין כזה יסב נחת רוח לנשמתה. כן השיב מורינו הגר”ד קוק שליט”א.

נימוקים ומקורות:

ההשפעה מהכתיבה על המצבה

א. אכן יש להזהר בכל דבר שכותבים על גבי המצבה, ויש חשיבות גדולה עפ”י סוד לכל דבר שנכתב ע”ג הקבר, מטעם ששם משכן חלק מחלקי הנפש, וע”כ המצבה נקראת בכמה מקומות נפש כנודע. ועמש”כ בנידונו בשו”ת תורה לשמה (סי’ תקכ). וע”ע בשו”ת אפרקסתא דעניא ח”ג (סי’ רלג). ויתכן שיש מזה נפק”מ לנידונו של הגאון מהרמ”פ זצוק”ל באגרות משה חיו”ד (ח”א סי’ רכח). ובכלל זה יובן מה שהקפידו כמה גדולים על כל תג ותג אשר יכתב ע”ג מצבתם.

ב. ובדומה לזה יש חשיבות ג”כ לדברים המדוברים על הנפטר סמוך למטתו. וע”כ הקפידו טובא בדקדוק דברי ההספד. וע’ ברכות (סב ע”א). ובס’ מתת אלהים (מגילה כח ע”ב, ד”ה ר”ל). ובמש”כ הגר”א קליין זצ”ל בהקדמתו לס’ חידושי מהר”ם שיק על דברים, בעובדא עם הגר”א שווארץ מאטשאד ורבו מהר”ם שיק. ודו”ק. וביארתי הענין בהקדמה לספר “קדוש יעקב”. ע”ש.

ג. מה גם שכל דבר שיש בו דוגמא בעוה”ז יש בו כח להשפיע גם בעוה”ב, בבחי’ סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, וכמ”ש מעין זה הגאון המקובל מטוראוו ר’ יעקב נתן ווייסמאן בשו”ת מחשבות בעצה (ברדיטשוב תרס”ב, בסיום התנצלות המחבר שבראש הספר) כי באשר השתדל להוציא לאור לאור את הס’ “שני המאורות”, אשר שם נאספו דברי תורה מצדיקי עולם, על כן הוא מבקש מכל מי שיש בידו את הספר הנ”ל, שיאגדנו יחד עם ספרו שו”ת מחשבות בעצה, כדי שיהיה לו דוגמא בעוה”ז להתאבק בעפר רגליהם של הצדיקים לעוה”ב. ע”כ. וכעין זה מצאתי למהר”ם קורדובירו בס’ אור נערב (בחלק החמישי פ”א, עמוד לז) וז”ל, כי בהסתלק האדם נשמתו, בלי ספק תתדבק אל המקום שהאיר בהיותו בחיים חיותו וכו’. וע”ש שביאר עפי”ז ענין שפתותיו דובבות בקבר.

ד. ומעתה לשאלה שלפנינו, הנה ענין זה שלא לומר לבעל תשובה “זכור מעשיך הראשונים”, מוזכר בב”מ (נח ע”ב) לענין הונאת דברים, ושם מדובר כשאומר זאת לחבירו בכדי להקניטו, אבל כאן הרי כותבים זאת כדי לשבחה, ובודאי שאין זה בסוג הונאה או זילותא כלפי הנפטרת כלל וכלל. והרי חז”ל בכמה מקומות שבחו בעלי תשובה ופרסמו אותם בשמם, ובודאי שאין כאן חשש, ואדרבה יש בזה תועלת.

ה. וכעין זה אמרו בברכות (לד סע”ב) אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמפרש חטאיה שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. ומבואר בפרש”י (יומא פו ע”ב) שככל שהחטא מפורסם יש בזה מיעוט כבוד שמים. וכשמפרש חטאיו נראה שאינו מתבייש בהם וכו’ כמבואר ברש”י (סוטה ז סע”ב), ובתוס’ (ברכות שם, ד”ה כסוי). וגם הרמב”ם כתב (פ”ב מתשובה ה”ה) שיש בזה עזות פנים.

והרי ודאי שאם מספר על עצמו איזה דבר עוון בכדי להגיע מזה לחיזוק ההמון, דאדרבה יש בזה כבוד שמים, וכן מפורש בסוטה (ז ע”ב) לענין ראובן שסיפר על עצמו שבלבל מצעיו של אביו, כדי שלא יחשדו אחיו במקומו. והכי חזינן ביומא שם, שבעבירות שבין אדם לחבירו יש לפרסם חטאיו ואין לחוש, כיון שיש מזה תועלת, שעל ידי זה ישפיעו העולם על הפגוע שימחל לפוגע כדפרש”י שם. וכ”כ הפר”ח במים חיים על הר”מ שם, וע”ע יד אפרים (או”ח סי’ תרז). והרחיבו בזה בספרי האחרונים, לך נא ראה.

ו. והנה בגמרא (ברכות שם) איתא פלוגתא בענין בעלי תשובה וצדיקים גמורים מי גדול יותר, דרבי יוחנן סבירא ליה דצדיקים גמורים עדיפי מבעלי תשובה, ורבי אבהו סבר דבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים לא יכולים לעמוד. והרמב”ם (פ”ז מתשובה ה”ד) פסק כרבי אבהו דבעלי תשובה עדיפי. ועפרש”י לסנהדרין (צט ע”א, ד”ה צדיקים).

ז. ורבים העירו על הרמב”ם, למה פסק כרבי אבהו שהוא תלמיד רבי יוחנן, וע’ סדר משנה שם דלא נאמרו כללי הפסק בעניני אגדה. [והרמ”א ביו”ד (סי’ שסב ס”ה) פסק דקוברין בעל תשובה אצל צדיק גמור. ע”ש. משמע דס”ל לדינא כרבי יוחנן. וכן דייק בשו”ת שיח יצחק וייס הי”ד (ח”א סי’ רפז). ע”ש]. ודוחק לומר שהרמב”ם רק כיון להפליג במעלת בעל תשובה, בזה שהביא שיש מאן דאמר דהוא עדיף מצ”ג, כי בלשונו נראה שכך היא ההכרעה.

ח. וחשבתי למצוא מקור לרמב”ם, ממה שהעירו ממה שאמרו בקידושין (מט ע”ב) הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק, אפי’ הוא רשע גמור הרי זו מקודשת, שמא הרהר תשובה בלבו. שאם נאמר דצדיק גמור עדיף, א”כ יש כאן חסרון בתנאי. ולהנ”ל יש לומר דמוכח כאן מסתמות הש”ס דבעל תשובה עדיף. ושו”ר דהכי מטי הגרש”י זעוין (בס’ המועדים בהלכה) משמיה דהצפנת פענח. [ולחלק דבקידושין מיירי בצדיק, ובברכות בצדיק גמור, וכמ”ש בס’ יגיעת מרדכי (סי’ ל), הוא דוחק].

ט. ושמענו שכן צידד הגאון מהרי”ש אלישיב זיע”א בשיעורו לברכות שם, דלמא”ד דצדיק גמור עדיף, אה”נ דאינה מקודשת. אך מרן הגר”ד קוק שליט”א דחה הקושיא, דפלוגתת הגמ’ בברכות היא נפק”מ אך ורק לעניני שמיא, ומכיון שבעניני ב”א לחבירו אין זה משמעותי, לכן הרי היא מקודשת לכו”ע. ולפי זה אין שום מקור מהכא לרמב”ם, וגם אין קשר בין סוגיית קידושין לסוגיית הי מינייהו עדיף.

י. איך שיהיה, אמר לנו מורינו הגר”ד קוק שליט”א, כי אמנם השאלה אם יש שבח מיוחד בבעל תשובה, תלויה בפלוגתא דרבי יוחנן ורבי אבהו, אך בנידון דידן, כיון דכל הבא לקברה ורואה את המילים “בעלת תשובה אמיתית”, בודאי שזה מעורר אצלו חיזוק, ויש בזה קידוש ה’, על כן טוב ונכון לכתוב כן על מצבתה. [וזה ודאי דניחא לה בהכי. ועשו”ת דובב מישרים (ח”א סי’ קח). ודו”ק]. עכ”ד.

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה

יהיו ד”ת הללו לע”נ אורה בת מלכה, ודינה בת אסתר. תנצב”ה.

אולי יעניין אותך גם:

• למה נהגו להזכיר את שם החולה בעליה לתורה
• היכן קוברים אדם שהתאבד
• ביקור חולים לחולה קורונה

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט האם מותר לכתוב על מצבה שהיה בעל תשובה הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

האם מותר לאכול “עלי גפן”

ואם יש בהם דיני ערלה ותרומות וכו’

ומהי ברכת עלי גפן ממולאים

שאלה:

רבים פה בשכונתינו נוהגים לקטוף עלים מעצי הגפן המצויים לרוב, וממלאים אותם באורז וכיו”ב, (ונקרא בלשון ערבי “יאפרך”), ושמעתי שיש בעיה לאכול עלי גפן, האם אני צריך באמת להפסיק לאכול מהם, או שיש איזה דרך להכשירם לאכילה.

עוד שתי שאלות קצרות, האם יש לנהוג דיני ערלה וכו’ בעלים הללו, או שאין צורך. ומהי ברכת עלי גפן הממולאים.

תשובה בקיצור:

באמת יש חשש גדול של תריפסים שחורים ואקריות בעלי הגפן, ובפרט אלו הגדלים בגידול פרא שאינו מטופל כדבעי, ועל פי רוב ניתן לזהות בעיה זאת אם יש יבלות או כתמים שחורים על העלים, וזה מצוי מאד בחדשי תמוז ואב.

ולכן יש להזהר מאד, שלא לאכול עלי גפנים אלא בצעירותם, ובתנאי שאין בהם את הסימנים הנ”ל, וגם להעבירם הכשרה מעולה על פי דעת חכמים המבינים היטב בדבר זה.

כיון שאין העלים נאכלים כמו אוכל בפני עצמו, הרי שאין בהם דין ערלה ולא שייך בהם הפרשת תרומות ומעשרות וכו’.

ברכת עלי הגפן הממולאים היא בורא מיני מזונות, כיון שהאורז הוא העיקר, ועלי הגפן באים לתת טעם באורז.

נימוקים ומקורות:

א. מודעת זו שכבר היה לעולמים משא ומתן גדול בענין זה, וכאשר עין רואה למהר”ש דוויק הכהן זיע”א בשו”ת “ריח שדה” (קושטנדינא תצ”ח, סי’ ט), אשר שם כתוב לאמר, כי הרחש דק מאד בעלי גפנים, ואין העין שולטת בו אלא לאחר עיון רב, וכבר אסרו בארם צובא לאוכלם לעלי גפן לפי שבדיקתם קשה, והסכים עמהם המופלא שבסנהדרין כמהר”ר חיים אבולעפייה זיע”א, ומי יבא אחריו וכו’. ע”ש מה שהרחיב בזה, ולדעתו אין לאוסרם לגמרי. ע”ש.

ובספר “אדמת קודש” (ח”ב חיו”ד סי’ א) אף הוא כתב, שבתחילה היו נוהגים בירושלים לאכול עלי גפנים ממולאים, ושוב שמעו הפולמוס שנתעורר בזה באר”צ, וגם רבני ירושלם עלו בהסכמה שלא לאכול עלי גפן, אא”כ עברו עליהם י”ב חודש. והביא דבריו בס’ ארץ חיים סתהון (יו”ד סי’ פד ס”ח). ועוד. וכיו”ב כתב בס’ יד דוד די בוטון (יו”ד סי’ פד הגהב”י אות כט). ובס’ זבחי צדק (סי’ פד אות צט) כתב, שבעירם עלי גפן אסורים כבשר חזיר. וע”ש עוד (סי’ קיג אות גן). וכ”כ מנהג איסור זה בבגדאד בס’ בן איש חי (פ’ נשא אות ח). וע’ בספר חנן אלהים (דקמ”ט ע”ב). ובשו”ת בי”ד של שלמה לנייאדו (חיו”ד סי’ יט).

ב. וגאון עזינו החיד”א במחב”ר (שם אות כד), אחר שהביא המחלוקת בזה בין הרב ריח שדה לשאר רבנים שאסרו, כתב בשם מהר”י זיין בתשו’ שהובאה בס’ משאת משה (ח”ב חיו”ד סי’ ד), דבמקום שלא נהגו לאסור, יש להתיר באופן שיבדוק כל עלה ועלה לבדו במיתון רב, ויקנח במפה, ואח”כ יניחם בתוך מים רותחין שהיד סולדת בהן, ושוב יכול לבשלם בלא פקפוק. ואחריו (בסי’ ה) יצא בהסכמה לאלה הדברים הרהמ”ח משאת משה. ע”ש. וע’ כה”ח סופר (סי’ פד אות צד). והגאון מהר”ם ישראל בשו”ת משה ידבר (דמ”ה ע”ב) דן בדין ערלה בעלי גפנים וכותב בהדיא שבמקומו כולם נוהגים לאכול מהם. ע”ש. ועמש”כ בזה בנספח דלהלן בקיצור נמרץ.

ג. ואחר העיון המסקנא בזה לפע”ד, כי מאחר ופה רבים נוהגים לאוכלם, אין אנו מוכרחים לכפותם להיות כמקום שנהגו לאסור, אכן יש להזהיר מאד על זה שאחר קטיפתם ובדיקתם באור השמש שאין בהם תריפסים, יניחום במי אמה ואח”כ יתנום במים רותחים וכמ”ש המשאת משה. [ואם יכבשם בחומץ עדיף טפי. וע’ בס’ יפה ללב ח”ג (דכ”ח ע”ב). ע”ש]. ויעשו הבדיקה בקפידה ובפרט בזמן החום. ובזה יאכלו ענוים וישבעו. ולמזהיר ולנזהר שלומים תן כמי נהר. [וראה בספר תולעת שני ח”א (בירורי הלכה סי’ א) מה שכתב בהרחבה בענין סוגי התולעים השכיחים בעלי גפן. ע”ש דבריו הנחמדים. וע”ע בס’ התורה והארץ (ח”ה עמ’ 132). ע”ש]. וכששאלתי בענין זה את מורינו הגר”ד קוק שליט”א אמר לי שאינו מכיר טיב עלי הגפן, ושיש לנהוג בזה כהוראת המבינים.

ערלה בעלי גפנים

ד. ולענין דין ערלה, הנה במשנה מסכת ערלה (פ”ק מ”ז) איתא, העלים והלולבים ומי גפנים וסמדר מותרים בערלה וברבעי וכו’, והר”מ בפירוש המשנה, הביא מ”ש בספרא ע”פ (ויקרא יט יג) “ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו”, פרט לעלים וכו’. ע”ש. ומבואר דהגם שאוכלין אותם, [דאם לא היה ראוי לאכילה, לא היה שייך לדון בו מצד ערלה, דאאכילה גרידא נאמר], מ”מ כיון דסו”ס אינו פרי, וטפלים העלים אצל הענבים, ע”כ אין נוהג בו דיני ערלה. וכ”פ הרמב”ם (פ”ט ממעשר הי”ג). ובשו”ע יו”ד (סי’ רצד ס”ב).

ומבואר דלא איכפ”ל במה שהם ראויים לאכילה, כיון שהם גדלים בעץ של גפנים, ועיקר שם מאכל בעץ זה הוא על הגפן ולא על העלים, ונפק”מ שאפי’ אם בכל העולם ינהגו לעשות מטעמים מעלי גפנים, לא יהיה בזה דין ערלה, וה”ה דפטורין מתרומות ומעשרות. [ראה רמב”ם פ”ב מתרומות ה”ד, ורא”ש פ”ו דברכות סי’ ג. ע”ש].

ה. אכן בשו”ת משה ידבר למהר”ר משה ישראל (דיני נטע רבעי סי’ א, דמ”ה ע”ב) העלה דכיון דנוהגים רבים לאכול העלי גפנים, ע”כ יש בהם דין ערלה בא”י. ע”כ. והב”ד בספר אוצר התשובות (סי’ רצד, עמ’ פ). והרואה יראה שמעיקר הדין יש להקל בדבר. ועמש”כ בארוכה עפי”ז בס’ עצי עולה (סי’ א) בדין הקאת שהתימנים לועסים ממנו ויש להם הנאה בזה דברכתו שהכל ופטור מערלה. וע”ש מה שנשתטח לאורך ולרוחב בכל פרטי דין הנ”ל. וכבר דן ידין בזה הגרא”י זלזניק בכרם ציון ערלה (פט”ו סק”ג) והעלה לדינא, שגם האידנא עלי גפנים פטורים מערלה. ע”ש.

ו. שוב היה לי פתחון פה בענין זה לפני האי תנא דאורייתא מהר”ח קנייבסקי שליט”א, והצגתי לפניו דברי הגאון משה ידבר הנ”ל, ואמר לי בבירור, דכיון דגם הנוהגים לאכול העלי גפנים אין מנהגם לאכול העלים כמות שהן, רק באופן שהן במילוי, א”כ [גם למטוניה דהגאון משה ידבר] יש לדון דטפלין נינהו לאורז או לשאר דברים שממלאין בו. וסוף דבר אמר לי בהדיא שמסתבר לקולא. עכ”ד. וכן אמר לי עכשיו (טבת תשפ”א) כדברים האלה ממש, מורינו הגאון ר’ דוב הכהן קוק שליט”א, שההלכה בזה לא זזה ממקומה כמבואר במשנה.

אולי יעניין אותך גם:

• מה מברכים על פריכיות אורז
• מה מברכים על פלאפל ועל סלט חומוס
• בענין אכילה ושתיה בבתי כנסיות ובתי מדרשות

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט האם מותר לאכול “עלי גפן” ומהי ברכתם הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.