מכריע בדיון ממוני בעקבות הדבקות ב”חצבת”

שאלה: הבן שלי נמצא מידי יום ב”משפחתון” שיש בו עוד 5 ילדים, לאחרונה הוא חלה ב”חצבת”, ולא שלחנו אותו ל”משפחתון” מרגע שנודע הענין.

מחובתינו המוסרית הודענו זאת ל”מטפלת”, והיא הודיעה זאת לכל ההורים, וזה כבר שבועיים שאף אחד לא שולח את בנו למשפחתון מחשש הדבקות שהוא כ”בור המתגלגל” מאחד לשני.

כמה הורים באו לטעון בדין תורה לשלם להם את ההפרש ממה שמשלמים שכר חדשי למשפחתון – ללא קבלת שירות, וגם יש מן ההורים שהוזקקו להביא לבתיהם “בייבי סיטר” בכדי שהבעל והאשה יוכלו לצאת בבוקר כל אחד לעבודתו, וטוענים שמוטל עלינו לשאת באחריות הממונית הלזו.

תשובת מרן הגר”ד קוק שליט”א בקיצור נמרץ:

הורי הילד פטורים, ואין במעשיהם שם “מזיק”, כיון שהם אמרו את האמת והלכו בדרך הישר, ומלבד זה שהם לא “הזיקו”, הלא הם עסקו ב”השבת אבידה” בזה שעדכנו את ההורים ועשו מה שצריך לעשות, ומי שבא בתורת “משיב אבידה” אין שם “מזיק” עליו, ואמנם יש כאן נזק להורים, מ”מ אין להטילו על ההורים דלא עבדי מידי, וכמ”ש בסנהדרין (עב ע”ב) בדין תינוק שהוציא ראשו ואמו מסוכנת שאין לו דין רודף משום ד”שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה”, וה”נ מזלם גרם להם מן שמיא שיארע להם צער זה. עכ”ד מרן שליט”א.  

נימוקים ומקורות בהרחבה:

א. הדבר ברור שאין כאן גדר “מזיק בידים”, שהרי ההורים לא עשו שום פעולת נזק, ומה שהביאו את בנם למשפחתון, הרי עשו דבר נורמלי כדרך כל הארץ, וזה שמתברר למפרע שהיה לו “חצבת”, אין כח בזה לטעון שום טענה עליהם, וכי רוח הקדש להם שידעו מה מקונן בגופו של בנם, מה גם שאין ההדבקות בגדר “ברי היזקא” כידוע לכל מי שמצוי בענינים אלו, וכל הזיקם של ההורים אינו אלא בתורת מניעת הרווח. ואכמ”ל בציונים.

ב. וידידי הדיין מהרש”י שליט”א יצא לדון את ההורים לחיובא, באם שאר הילדים מחוסנים והילד הזה לא מחוסן, ובמחכ”ת, אלו דברים שאין להם שחר, שהרי ההורים הללו שמעו להוראת רבותיהם [שהיא גם הוראת כמה גדולי רפואה שדעתם נסתרת ע”י גורמים ידועים], ובודאי א”א לדונם כפושעים במה שלא חיסנו את בנם, [ואדרבה, הלא יש אומרים דפשיעה יש בחיסוני הילדים משום איסור “חובל”], מה גם דחזינן בפועל שגם ילדים מחוסנים נדבקים בחצבת, וכמעט שאין מנוס מן הדבר הזה, ועל כן אין לנו להכנס כלל בשיקולים אלו.

ג. והמאירי בב”ק (נו סע”א) כתב דגרמא בנזיקין שחייב בדיני שמים אינו אלא במזיד, אבל אם היה שוגג וק”ו אם היה אנוס, אי”צ אפי’ לצאת ידי שמים, וה’ יודע תעלומות לב. עכת”ד. וכן הביא בשטמ”ק שם בשם הרא”ה. וכן נראה מלשון רש”י בגיטין (נו ע”א) לענין חיוב בד”ש דהיינו בנתכוין להזיק. ע”ש. וכן נקיט בתשו’ מהרי”ט ח”א (סי’ צה). ע”ש. ועמש”כ הגר”מ אריק במנחת פתים (סי’ שפה סק”ג). ומרן החזו”א (ב”ק סי’ ה סק”ד) כ’, דאפי’ אם הגרמא נעשתה בפשיעתו, כל שלא היתה כוונתו להזיק אי”צ לצאת יד”ש. [אמנם בתשו’ מהרי”ט שם מתבאר דבכגון דא לא איפטר בד”ש].

ד. וע’ בתוס’ ב”ק (שם, ד”ה כסויי) דמשמע מדבריהם שגם באופן שלא עשה נזק דגרמא בכוונה, אכתי חייב בד”ש. ודלא כמאירי ורא”ה הנ”ל. אכן יש לומר שגם הם לא אמרו לדבריהם אלא באופן דהו”ל לאסוקי אדעתיה כמבואר בלשונם שם. וכן הרחיב לבאר יסוד זה מהרש”ל ביש”ש (שם סי’ ד). וגם החזו”א כ’ את דבריו אע”פ שד’ התוס’ נצבו לנגד עיניו, ועכצ”ל דאיהו מיירי באופן דלא הו”ל לאסוקי אדעתיה. ודו”ק. וידועים ד’ הקצוה”ח (סי’ לב סק”א) דאיכא כמה מיני גרמא דפטור גם בד”ש, ומ”מ עונש ודאי אית ליה אפי’ בגורם דגורם. ופשוט דמיירי באופן שכוונתו להזיק.

ה. וכבר כתבנו במקום אחר בענין נגיף ה”קרונה”, שגם אם האדם עצמו הסתובב ברחובה של עיר ונדבקו ממנו, לא ברור לומר שנחשב למזיק בידים, כיון שאין זה ענין הניכר, והכל רוח מרחפת באויר הדק מן הדק שאינו נבדק, וכפי שהעירני בזה הגאב”ד דטבריה מהר”ר אברהם דב אוירבך זצ”ל. ועמש”כ בתשובות אחרות בס”ד אודות מי שנכנס לאולם שמחות בעידן הקרונה ללא חיסון, ובעל האולם נתפס על זה וקיבל קנס, וכן בענין טרמפיסט שעלה לרכב ולא חגר, והשוטר תפס את הנהג ונתן לו קנס. וכעת אכמ”ל טפי.

ו. גם יש לדון שההורים שהביאו את בנם בתום לב אל הגן, לא עשו שום דבר חריג, ומה שנגרם מחמת מצבו של הילד ע”י החצבת שפשטה בגופו, א”א לייחס נזק זה [ככל שיוגדר בחומרא מבחי’ הלכתית] אל ההורים, כי מן הילד באו כל התוצאות המצערות שלפנינו, וקיימא לן בב”ק (פז ע”א) ובשו”ע חו”מ (סי’ תכד ס”ח) דקטן שהזיק פטור ופגיעתו רעה, [ועמש”כ בתשובה אחרת אודות קטן ששבר חלון בבנין המגורים, שאין כח בידי ועד הבית לחייב את הוריו], ואע”פ שהוריו הניחוהו בגן הילדים, מ”מ אין במעשה זה כח לייחס את המצב הנגרר אח”כ אליהם.

ז. וראה מש”כ בתשו’ אודות ההולך בחנות שיש בהם כלים שבירים, ובנו הקטן בידו, והסיט הילד כלי ושברו, שבזה כ’ הגה”צ מהר”א דושניצר זצ”ל בס’ “נחלת אליהו” שיש לחייבו, וכעין מ”ש בב”ק (נו ע”ב) המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו דחייב, וכ’ הרשב”א שם דהו”ל כ”אדם המזיק”. [אמנם ע”ש בתוס’ דהוא מדין “שן”, ונפק”מ אי עביד הכי ברה”ר]. והרחבנו במק”א אודות אשה שהלבישה את בנה בחנות בגדים כדי לראות אם הבגד נאה לו, ופלט הילד על הבגד וקלקלו. וע”ע בשו”ת “תשובות והנהגות” ח”ג (סי’ תעז), וח”ד (סי’ שיז), וח”ה (סי’ שפה). ע”ש. ובודאי שכל סוגיא זו לא שייכא כלל ועיקר בנ”ד.

סוף דבר שאלתי את מרן הגר”ד קוק שליט”א כיצד להורות בזה, ואמר לי בפשיטות שאין שום חיוב על ההורים, ולא מצד קולת קטן שהזיק וגם לא מצד גרמא וכו’, אלא מטעם המבואר לעיל בראש אמי’ר. וכן עמד קנה במקומו.

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט מרן הרב דב קוק שליט”א מכריע בדיון ממוני בעקבות הדבקות ב”חצבת” הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב חזקיהו דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

סערת ה”כליה” בין איש לאשתו

ראובן חלה בחולי הכליות, הרופאים הציעו לו לעשות טיפול “דיאליזה”, הוא לא מוכן כלל ועיקר לטיפול זה, וביקש מאחותו לתרום לו כליה, הא נרתמה מיד לענין והלכה לבדוק אם יש התאמה ביניהם וכו’, אלא שבעלה אומר שהוא מתנגד לזה שהרי זו “חבלה” בגופה, וכיון שהיא חייבת בכבודו אין לה לעשות ניתוח להסרת כליה. [הבעל מצטט מדברי הגר”ש וואזנר בשו”ת שבט הלוי חי”א (סי’ קצה) שמפקפק בפרסום ההמוני לתרומת כליות עבור חולים].

האשה לעומתו טוענת, אמנם אתה בעלי ואני מכבדת אותך כמו “שר או מלך” [לשון הרמב”ם פט”ו מאישות], אבל כאן גם אתה אמור לעודד אותי ולהעריך את המעשה  החשוב להציל את נפש אחי היקר, וזו הזדמנות נדירה ומיוחדת לקיים בהידור “חסד בגופו”…

עוד טוענת האשה ששמעה בשיעור מהרב יעקב ישראל טויב שליט”א שאין זו “חבלה” אלא “מעשה הצלה”, [וכידוע מה שכבר הרחיבו בזה האחרונים], וכבר כתב הרמב”ם (רפ”ה מחובל) שהאיסור לחבול בעצמו הוא דוקא דרך בזיון ונציון, ולכן התירו גדולי עולם לבצע ניתוחים למטרת יופי והסרת כיעור [כמבואר באגרו”מ חו”מ ח”ב סי’ סו. ועוד], וא”כ טענת בעלי אין לה מקור בתורה.

הבעל טוען שוב בתוקף, אח שלך צריך להסכים לטיפולי הדיאליזה ולא לשלוח אותך לניתוח להסרת כליה, ואם הוא בכל זאת מתעקש, שיחפש לו תרומת כליה ממקום אחר, ואם את לא תשמעי בקולי אני מודיע לך באופן נחר שככל הנראה אנחנו מתגרשים.

לפי בדיקה שנערכה בתחום הרפואה, הסכמת הרופאים המומחים ברורה, שאין חשש פגם לכח המוליד באשה כאשר הוסרה ממנה כליה, אם הכליה הנותרת בגופה נמצאת במצב תקין, [וראה הנידון ביו”ד (סי’ מד) לענין נטלה כליה של בהמה], וכבר ידוע שלכל אדם יש ב’ כליות ואחת מהם מוגדרת “רזרבית” *).

*) האמת היא שלא מצאנו את המושג “כליה רזרבית” בספרי הקדמונים, והראשון שכתב זאת בדור האחרון, הוא הג”ר אביגדר מלר זצ”ל בס’ “רננו צדיקים” (עמ’ 346). אמנם הגר”ש דבליצקי זצ”ל כתב בירחון “אור תורה” (גליון רלד, עמ’ תתעה), “אם אבינו שבשמים ית”ש יוצרנו ובוראנו ברא את האדם בשתי כליות, כנראה שהדבר נצרך לבריאות ולאריכות ימיו של הנוצר, ואין הכליה השניה רק ככפתור רזרבי שתופרים בשולי החליפה שגם בהינתק כפתור זה אפשר להיות הדור בחליפה עד זקנה ושיבה, והרי עד לא לפני הרבה שנים היתה קיימת אופנה בחוגי הרופאים שטוב וכדאי להוציא את השקדים מהגרון, וגם המעי העיוור היה נראה כמיותר שהיה כדאי להיפטר ממנו, ועכשיו התגלה כי הכל הוא נצרך, ואין דבר מיותר במכונה הנפלאה הנקראת גוף האדם”.

והרב העורך בגליון שם כתב להעיר ע”ז, שאולי זו מטרת הבריאה של ב’ כליות באדם, כדי שיוכל לתרום אחת במקרה הצורך. ע”כ. ואין זו טענה לענ”ד, כי אם כן למה לא ברא ג’ כליות שיוכל לתרום פעמיים, ולמה בשאר איברי הגוף לא הכפיל לתתם, כגון ב’ לבבות וכו’, ולכן נראה יותר שצורת האדם בצלם דמות תבניתו יש בה צורך באשר הוא שם, ולא לעת תרומה עבור אחרים. וכן מוכח ממה שאמרו (שלה מכות) רמ”ח איברים של אדם כנגד רמ”ח מצות. וכן יש להוכיח ממ”ש בברכות (סא סע”א) ת”ר שתי כליות יש בו באדם אחת יועצתו לטובה ואחת יועצתו לרעה וכו’. הרי שבצד הרוחני [המשפיע כנמשל ומשל] על הצד הביולוגי יש תפקיד לב’ הכליות. [ועמש”כ הגאון חיד”א בפתח עינים שם, וע”ע בשו”ת מהר”ם פרוביצאלו ח”א (סי’ ד). ודו”ק].

וכעת ראיתי לידידינו הרה”ג ר’ אליהו מן שליט”א בס’ “דרך שיחה” ח”א (עמ’ יט) שכתב: בחור מליקווד זקוק רח”ל להשתלת כליה, יש לו שכן אברך שמוכן לתרום כליה אחת עבורו בהסכמת אמו ואשתו, ומה שהרב [מרן שר התורה הגר”ח קניבסקי זיע”א] יפסוק כך יעשה. תשובה: מחוייב אינו, אבל מצוה גדולה לעשות כן, זו עצה הוגנת, הקב”ה נתן באדם שתי כליות, כי אם האחת תתקלקל תהיה את השניה, כך היא הסברא, אבל כל זמן שאין ריעותא – שכליותיו אינן תקינות, יכול לתרום אחת לחבירו. עכ”ל. וכתבתי כל זה לעורר הלב.

א.השאלה הגיעה לפתחו ובראשית דבריו אמר “אני מתבייש” [לענות על שאלות כאלו “תובענית”, וביאר רבינו אח”כ את פשר הבושה, אנשים נלחמים כדי לתת כליה לאחר, והיכן אני… מה אני מוכן למסור עבור ישראל מעצמי… ופעם אחרת כאשר בקשו לברך אדם שעומד לעבור השתלת כליה, אמר מרן שליט”א, קודם נברך את התורם, ואמרו לרב שאין ידוע מי התורם, ואמר שמברכו באשר הוא, וטענו שאולי הוא גוי, ואמר רבינו שליט”א קשה למצוא גוי שמוכן לתרום, ואם יש כזה, אכן גם הוא ראוי וזכאי לברכה].

ב. ומרן שליט”א הביא מ”ש במתני’ דנזיר (כח ע”א) כיון שנזרק עליה [על אשה נזירה] אחד מן הדמים [של קרבנות הטהרה שוב] אינו יכול [בעלה] להפר לה, [שהרי כבר הותרה ביין, ושוב אין כאן “עינוי נפש” שיהא יכול הבעל להפר] וכו’, בד”א, בתגלחת הטהרה, אבל בתגלחת הטומאה, יפר [אף שנזרקו דמיהן של כל קרבנות הטומאה, ומשום] שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת [מתענה מן היין. היות ועדיין צריכה היא למנות נזירות טהרה, ותהיה אסורה כל זמן זה ביין, הרי זה בכלל “עינוי נפש”, שיכול הבעל להפר לאשתו].

ג. ומעתה אם בהמנעות מן היין נחשב הדבר “ניוול” לאשה, [וע”ש בתויו”ט על המשנה], לכאורה יש מקום ללמוד בק”ו לנידון דידן שלפי דעתו של בעל הוא מרגיש יש ניוול לאשתו במה שמסירה כליה מגופה, וכיון שהיא משועבדת לבעלה, א”כ לכאורה יש מקום לשמוע לטענת הבעל, וא”כ הוא יכול לגרשה על דבר כזה.

ד. ועובדא הוה לפני כשנתיים שביקש מאן הוא לתרום כליה מגופו ליהודי חולה [שיש בו סכנה או ספק סכנה] הזקוק להשתלה, ומר אביו טען שאינו מסכים לזה, ושאל הבן האם משום “כיבוד אב” יש לך להמנע מתרומת הכליה.

ה. והשיב מרן הגר”ד קוק שליט”א, דמכיון שהבן עוסק במצוה של חסד בגופו, ובפרט שיש אומרים דאינה רק בגדר “מצוה”, אלא שחייב להכנס בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, וכמ”ש בב”י חו”מ (סי’ תכו) בשם הגהמ”י משם הירושלמי. [וכ’ בתשו’ יד אליהו מלובלין (סי’ מג) דכוונת הגהמ”י לירושלמי ספ”ח דתרומות]. וע”ע בכס”מ (פ”א מהלכות רוצח הי”ד). ובשו”ת חות יאיר (סימן קמו) העלה כדברי הירושלמי להלכה, ולדעתו כן משמע בתלמודין במס’ ב”מ (סב ע”א). וכ”כ לדינא מהרח”ד אבולעפייא בשו”ת נשמת חיים (בחלק הדרושים, די”א ע”א). ולאור האמור נראה שאין בכח בידו של אביך להניא אותך ממצוה זו.

ו. ואם כי כבר העיר הסמ”ע בחו”מ (שם סק”ב), שרבותינו בעלי השו”ע השמיטו דין הירושלמי, וטעמם לפי שהרי”ף והרמב”ם והרא”ש השמיטו דברי הירושלמי מפסקיהם, משום הכי השמיטוהו הם גם כן. ע”כ. וכ”כ במנ”ח (מצוה רלז אות ב). וכ”כ בהדיא בספר איסור והיתר (כלל נט דין ח) דלא כהירושלמי הנ”ל. וע”ע בס’ אולם המשפט שם, ובשו”ת עזרת ישראל (סי’ קמז), ובהגהות זר זהב ע”ס איסור והיתר שם. ובשו”ת גבעת הלבונה (סי’ יז אות ד, דל”ג ע”ד). ובס’ אורח נאמן אוירבך (סי’ קנו אות פו). וכ”מ מדברי רבינו יהודה חסיד בס’ חסידים (סי’ תרעד), שאין להסתכן אפי’ בספק בשביל סכנה ודאית של אחר. עש”ה. ובהגהות מקור חסד שם. ועמש”כ בתפארת ישראל יומא (פ”ח, בועז אות ג).

ז. מ”מ, אמר מרנא הגר”ד קוק שליט”א, דאין ראיה ברורה מהבבלי דלא כהירושלמי הנ”ל, ועכ”פ, זה ודאי דמצוה רבה מיהא איכא במוסר עצמו למען חבירו ע”י ניתוח להסרת הכליה, אשר יש בו “חזקת הצלחה” כידוע, [לאחר שהאדם עובר בדיקות כדבעי], וכאשר שמענו כן ראינו כמה וכמה שעשו כן ואין פרץ ואין צווחה, ועמש”כ בשו”ת יעלת חן ח”א (חיו”ד סי’ לג אות ז). וראה היטב לשון רבינו המשנ”ב (סי’ שכט ס”ק יט). ובערוה”ש (חו”מ סו”ס תכו).

ח. וכן העלה גאון עזינו מהר”ר עבדיה יוסף זיע”א בשו”ת יבי”א ח”ט (חו”מ סי’ יב) בכללות הענין של “תרומת כליה”, דהדבר מישרא שרי ומצוה נמי איכא לתרום כליה עבור חולה, וראויה היא המצוה שתגן על בעליה אלף המגן, ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ודלא כמו שצדדו בכמה ספרים שלא לעשות כן. עכ”ד. וע”ע בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ תשלג). וכל מי שיש בו חסידות אמיתית ואהבת ישראל פנימית כמו השואל הניצב לפנינו, הוא שייך במושג נשגב זה של תרומת כליה, וכמבואר בתוס’ נדה (יז ע”א) בביאור הא דהשורף צפרניו נקרא חסיד. ע”ש. וע”ע בשו”ת דברי יציב ח”ו (סי’ עט). ובשו”ת יביע אומר ח”י (חו”מ סי’ ו אות ה והלאה).

ט. ומצינו להרדב”ז (לשונות הרמב”ם ח”ב סי’ ריח) שהוא מראשי הפוסקים דלא כהירושלמי, וס”ל דאינו חייב לסכן עצמו בספק בשביל ודאי סכנת חבירו, ומ”מ סיים את דבריו, דהני מילי בספק הנוטה לודאי סכנה או ספק שקול, אבל אם הספק נוטה אל ההצלה, והוא לא סיכן עצמו מעט, ולא הציל את נפשו של חבירו, הרי שעבר על לא תעמוד על דם רעך. עכ”ד. והיינו דאע”פ דבעלמא חיישי’ למיעוטא בפקו”נ, דמ”מ כאשר החשש למיעוט עומד מול סכנה ודאית של השני, בזה אמרי’ דהמיעוט כמי שאינו. וכההיא דע”ז (כז ע”ב) דלא חיישי’ לודאי חיי שעה מול ספק הצלת חיי עולם. וע’ סנהדרין (עג ע”א). ודו”ק.

י. ואע”פ שבקשת האב מן הבן אינה דומה למה שאמרו בריש יבמות (ה ע”ב) דאם אמר לו אביו לחלל שבת לא ישמע לו, [משום דכולכם חייבים בכבודי], מ”מ כיון שהוא עוסק במצוה, אכתי אין אביו יכול למונעו מכך, ואיבעי ליה ליתובי דעתיה. וכבר פסקו הרמב”ם (פ”י מממרים) והשו”ע ביו”ד (סי’ רמ סט”ו), דגם כשאמר לו אביו לבטל מצוה של דבריהם, לא ישמע להם. וע”ש בב”י. ואם כי לא ברירא כאן להגדיר מעשה זה “חיוב דרבנן”, מ”מ בודאי שיש כאן מצוה רבה כדכתיבנא, ויש כאן ג”כ קיום למה שאמרה תורה “ואהבת לרעך כמוך”. וראה מש”כ בפ”ת (ס”ק יד) בשם מהרש”ל ביש”ש (פ”ק דקידושין סי’ סג). והבן. [וע”ע בשו”ת מעיל צדקה (סי’ כו), ובשו”ת כנסת יחזקאל (חיו”ד סי’ לה). ובשו”ת איש מצליח (חיו”ד סי’ ל). ודו”ק]. ובתשובה הרחבתי עוד בסוגיא זו.

יא. וגם בנידון האשה שלפנינו אמר מרן שליט”א שלמרות שיש מקום גדול להרגיש ולהבין את צערו של הבעל במצב זה, [שיש להבין את הקושי של האדם להיות אשתו מחוסרת כליה עם ההשלכות שבזה בתקופה ראשונה בפרט], נראה שחיוב הערבות בין אדם לחבירו ובפרט בדיני נפשות גוברת על הקושי שלו בדעתו, כיון דליכא קמן תרומה אחרת, וטיפולי הדיאליזה אינם מוגדרים “פתרון”, ואם יעשה את הטיפולים הללו הוא עדיין מוגדר “קרוב לסכנה”, וכפי שרואים שאין בהם תועלת לאורך ימים ושנים *), שלכן נראה שהבעל ערב ג”כ למען הצלת חיי גיסו, ואין לו לטעון על אשתו מידי, וגם אין זו דרך התורה להפרד על כגון דא.

*) להלן נתונים סטטיסטיים שנכתבו ע”י פרופ’ ר’ אברהם שטיינברג הי”ו לפני מעל ב’ עשורים: על פי המציאות, שיעור התמותה בקרב חולים המקבלים טיפול בדיאליזה לאחר שנה מתחילת הטיפולים, מגיע ל- 22%, לעומת זאת, שיעור התמותה בקרב מושתלי כליה מן המת הוא כ- 6% בתוך השנה הראשונה, וכאשר נלקחה מאדם חי שיעור התמותה כ-2% בתוך השנה הראשונה. לאחר 5 שנים הפער בין סוגי החולים עוד יותר גדול, 67% ממקבלי דיאליזה אינם שורדים בחיים יותר מחמש שנים, לעומת זאת מושתלי כליה מאדם מת רק כ- 19% אינם שורדים ואילו מושתלי כליה מאדם חי כ- 10% בלבד אינם שורדים. בנוסף לכך יש לציין, כי איכות החיים של מושתלי כליה, טובה בהרבה לעומת חולים המטופלים בדיאליזה. ביחס לתורם הכליה, הסיכוי למוות תוך כדי הניתוח של נטילת הכליה או מיד אחר כך, היא רק כ”שתים או שלש מאיות האחוז”,  סיבוכים מידיים לאחר כריתת כליה מדווחים בשיעור של % 3 . 1, מתוכם דימומים, פגיעות במעיים, בקעים. בואו חשבון, השיעור של מוות ותחלואה כתוצאה מכריתת כליה, שווה ערך לסיכון של נסיעה ברכב במשך שנתיים, או של אשה שעוברת שתי לידות. סיבוכים בטווח הרחוק אינם ידועים בתנאי שהתורם נבדק מראש ונמצא בריא, ונטילת הכליה בוצעה בתנאים רפואיים תקניים, וכן שהתורם נתון תחת מעקב רפואי מסודר. פרופסור שטיינברג מעיר, ישנם הגבלות מסוימות לתורם הכליה לפחות בתקופה הראשונה, למשל איסור לצום, ורגישויות שונות, אך כולם בגדר “צער בשעתו”, ואולי גם קצת חוסר נוחות ואזהרות לעתיד.

יב. והגר”י זילברשטיין שליט”א בס’ “חשוקי חמד” (יומא סט ע”א) דן ידין באשה שבעלה מתנגד להסרת כלייתה עבור חולה, וכתב,  “מסתבר שרשאית לומר לו אני לא אתנגד לגירושין, ובידך לגרש אותי ולשאת אשה אחרת. אך מסתבר שאינך רשאי לעכב בעדי ולמנוע ממני לתרום כליה ובפרט לאחיה. אך אם האשה רוצה לתרום נגד רצון בעלה, וגם מסרבת להתגרש שני הדברים לא יעלו בידה” עכ”ד. ולאור האמור יש ללמד את הבעל שלא זו הדרך, ואדרבה נכון לו לעודדה ולסייעה לעשות מצוה רבה זו של חסד בגופה, וישמח שזכה לאשה צדקת שמוכנה לעשות פעולה מעל הטבע למען איש ישראל. [וגם הגר”ש וואנזר הנ”ל בטענותיו של הבעל, יסכים בנ”ד שעושה מצוה עצומה. ע”ש היטב בדבריו].

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט ויכוח סוער בין איש לאשתו, היא רוצה להסיר כליה לתרום לאח שלה, ובעלה לא מסכים לה, הרב קוק מכריע, הבעל לא יכול לאכוף את אשתו, היא עושה מצוה להציל נפש, וגם הוא ערב לכך…. הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב חזקיהו דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

סגולה לזיווג לחצות את הכינרת…

האם יש כזה דבר???

שאלה: האם נכונה השמועה שיש סגולה למציאת זיווג לעבור את הכינרת מצד לצד, ולומר באותו זמן “יושב בסתר” ו”פיטום הקטורת”, ועל ידי זה ימצא הזיווג.

תשובה:

א. כואב מאד שהגענו למצב שצריכים לענות על שאלות כאלו, במקום להתעסק בשאלות חמורות של הלכות שבת והלכות ברכות וכל הדברים ההלכתיים הנוגעים לכל יהודי בחיי היום יום, זה מראה על המצב הרדוד והירוד של הדור האחרון, על העיוורון והשגעון של אנשים תמימים שהם כמו פתי שומעים לכל דבר…

ב. “סגולה” זו לחצות את הכינרת ולומר פסוקים וכו’, אינה כתובה בשום ספר מספרי הסגולות המוסמכים, וגם בספרים המאוחרים שנחשבים פחות מוסמכים – אין שום זכר לשטות זו.

ג. והנה בסנהדרין (סז ע”ב) איתא, דאין לכשפים שליטה במים, והיינו שע”י המים מתגלה אם יש כישוף. ע”ש בעובדא דזעירי שקנה חמור וע”י שהקשהו מים גילה שאינו אלא דף של עץ. וע”ש בלשון רש”י (ד”ה פשר) דהיינו דוקא במים חיים. [וראה מש”כ בהרחבה הגאון החרי”ף בס’ פני יוסף (פ’ יתרו, דפ”ה ע”ג והלאה). ע”ש].

ד. והעירני רב אחאי גאון מהר”ר יוסף חיים אוהב ציון שליט”א שבס’ “חצי מנשה” (שאסף הגר”מ גראסברג זצ”ל מכתבי יד קדומים, פ’ וישלח עמ’ 31) הביא מ”בעלי הטבע” שאמרו, שאדם שעשו לו כישוף יעבור נהר או ים ובזה יבטלו, ולכן עבר יעקב בנחל יבק כי חשש שמא עשו לו כישוף. ע”כ. [והביא דבריו הרה”ג רבי יוסף נאים זצ”ל בס’ נוהג בחכמה (מע’ כ, כשפים אות א). וכן הובא בחומש “אוצר הראשונים” (בראשית לב, כג)].

ה. ודברים הללו אין להם שום אסמכתא, דמלבד מש”כ לעיל דהני מילי במים חיים, והלא איתא בפרה (פ”ה מ”ח) שהים הוא כמקוה, [וכאשר חילק ב”פני יוסף” שם], עוד בה, דלא נמצא שום מקור קדום ומוסמך למה שכתב בטעם שעבר יעקב בנחל יבק, ובלא”ה בזמנים אחרונים שלנו אין כלל ועיקר כישופים, כי הסטרא אחרא נחלשה ועמה כל הכחות השליליים, וכמבואר בס’ ים של שלמה (פ”ח דחולין סי’ יח), ובדברי הבן איש חי זיע”א בס’ בן יהוידע (פסחים קיא ע”ב). וכן שמעתי ממרן הגר”ד קוק שליט”א. [וראה מש”כ במקום אחר אודות שאין שדים מצויים בארץ ישראל].

ו. ומרן אור העולם הרב דב הכהן קוק שליט”א אמר לי בתשובה לשאלה זו, שכזה דבר אין בכחו של אף אדם להגיד בדורות שלנו, אם לא כתוב דבר כזה בדברי חז”ל הקדושים, אסור לומר את זה!! וקל וחומר שלא לפרסם כאלה דברים ברבים, כיון שיש בזה כמה השלכות רעות…

ז. כעת אמרו לי ש”הרב”… אמר בשיעורו שלקחו אותו ל”רב מקובל”… והוא אמר לו לחצות את הכינרת מגדה לגדה וכו’, ולאחר כמה שבועות הוא מצא את אשתו… ושהוא מציע לכל מי שמרגיש שיש לו “כישוף” או “חסימה” או שעשה איזו “עבירה” ו”נחתה עליו טומאה”, שיחצה את הכינרת ויאמר “יושב בסתר” ויוטב לו…

ח. הדברים הללו כולם הם דברי כפירה שטות הבל ושקר, וכבר אמר לי מרן הגר”ד קוק שליט”א שהיום כבר אין כח של כישוף… עוד אמר מרן הגר”ד קוק שליט”א, שגם “מקובלים” אין היום [“מקבלים” יש…], אולי יש “יודעי קבלה”, או “מדקלמים ספר קבלה”… כי המושג “מקובל” הוא על איש טהור שמרגיש את כל סודות הקבלה, ואת זה כבר אין בזמן האחרון…

ט. מי שעושה עבירות ומרגיש רע, אכן הוא אמור “לחצות”… אבל לא את הכינרת… אלא את הלב שלו… שיקרע את לבו כמו שכתוב (יואל ב, ג) “וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה’ אלהיכם כי חנון ורחום הוא” וכו’, שיבכה לבורא עולם ויעשה תשובה ואז יוטב לו…

י. השיטה החדשה הזאת לומר לכל בעל עבירה לעשות איזה “קומדיה” מעניינת של טבילה ושל סגולה, או לתת כסף… ואז יסתדרו לו הענינים, זו שיטה של יצר הרע ושל משובשים המבקשים לקנות את האנשים בכל מיני חנופות ודמיונות… ובסופו של דבר אין לאדם שום קשר אמתי לבורא עולם, רק לכל מיני כפירה וכחות חיצוניים ודמיונות של “רבנים” כביכול…

חובה עלינו למחות ולהסיר מעלינו את ההשפעה של כל מיני “רבנים” ו”שחקנים”, שמבלבלים את המח לציבור התמים, ומנצלים את חוסר הידיעה של ההמון שחושב כל אחד שיש לו קצת “יחצנות” כאילו הוא רב גדול ומוסמך… ובפרט שדבריהם של חלק מה”רבנים” הללו, מלאים שטות וניבולי פה וחילול שם שמים… הם עושים זאת כי בסופו של דבר כך יש להם יותר פופולאריות בציבור, והמון נשים!! וגברים נהנים מהם… אבל לא זו דרכה של תורה.  

אגב, לאחרונה שמעתי על סגולה סביב קברו של רבי מתיא בן חרש, עם הדלקת נרות לכבודו וכל מיני המצאות, גם לזה אין שום מקור, הכל המצאות של רודפי ממון ותאווי בצע שמחפשים בכל רגע עוד ועוד שיטות איך להוציא כסף מאנשים תמימים.

כתבתי בקיצור, והרבה יש מה להרחיב, ולעת עתה אסתפק בזה, ואקוה שהציבור יתחיל לפקוח עין ולהתרחק מכל מיני “שחקני המדיה” המשתוללים כל רגע בדברי שטות אחרים, הן אלה שיושבים בבתי כנסיות ליד ארון הקדש, והן אלה שעומדים לד עצים ושושנים ומטנפים דברי הרס והבל, גם אם יש להם כובעים וחליפות ומרשימים בדיבורם… ולא על אחד או שנים דברתי אלא על כמה וכמה… ה’ יבער מעלינו את נגע ה”מפורסמים של שקר”. ונזכה לרוח טהרה ממרום בקרוב ממש אמן כן יהי רצון.

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט סגולה לזיווג לחצות את הכינרת… האם יש כזה דבר??? הגיע הזמן לסתום את הפה של “רבני המדיה” ה”שחקנים” הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב חזקיהו דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

קונטרס

פדית אותי ה’

דעת תורה ממרן הגר”ד קוק שליט”א

בסוגיית פדיון שבויים תמורת שחרור מחבלים

סוגיית “פדיון שבויים” מדוברת לאחרונה בכל העולם ובפרט בבתי המדרש, רבים וטובים שואלין ודורשין לדעת מה יעשה ישראל הלכה למעשה ע”פ דין התורה בדילמת שחרור מחבלים תמורת שחרור אזרחים יהודים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכל צד מגייס להכרעתו לפי דעתו מערכות גדולות מתוך הסוגיות ושיטות ראשונים ואחרונים.

הללו אומרים, להמנע מעסקאות עם האויבים, ולהודפם עד הסוף, כי שחרור מחבלים בודאי יביא עלינו מכת הרג ושבי חדשה, ולכן שוא”ת עדיף, ובפרט בעת מלחמה, שההפוגה בהוצאת העסקה לפועל – מהווה נתינת כח לאויב.

והללו אומרים, הלא פקוח נפש של החטופים לפנינו, ואין לדון את המחבלים המשוחררים על שם סופם, ובפרט שאין ברור שיחזרו לסורם, ועכ”פ כעת סכנת השבויים חמורה יותר, ולכן יש לקדם את העסקה באופן מיידי לשחרור החטופים.

בענינים כגון אלו זקוקים אנו ביתר שאת לדעת תורה נקיה, ללא שום נגיעות, וללא תערובת “רגש” שאינו ע”פ תורה, כי כאשר מלחמת השכל והרגש אינה מנוצחת ע”י השכל התורני – שהוא הרגש האמתי, תוצאתה כשלון והרס חמור, ומטעם זה אמרו בירושלמי סוטה (פ”ג ה”ד) “ישרפו דברי תורה ולא ינתנו לנשים”.

לצערינו הרב, בדור האחרון שבו המלכות נהפכה למינות, יש “במה” ענקית לדעת פוליטיקאים משובשים שנחשבת בעיני קלי דעת מסויימים, והדברים מצוטטים ב”עיתונים חרדים”, וגם תבן גם מספוא “רב” עמנו, שיש להם “רבנים” המאששים את “הכרעותיהם”, ועלינו להזהר שלא נעוות את השכל הישר בהפנמת דעות כוזבות.

וכבר אמרו המבינים, שבסוגיות הללו אין לשמוע כלל לאישי ציבור פוליטיים שכל מגמתם לסדר ולקדם את עניניהם האישיים מול דעת הקהל, וגם אם אינם מודים בפיהם על זה, הלא בסתר לבם הם יודעים היטב שהגאוה והכסא עומדים מול עיניהם ותו לא, ובתת ההכרה, בודאי שהמניע הראשי בהכרעותיהם, מונהג על פי שיקולי “מה יגידו”, ו”איך נשרוד על כס הממשלה” וכן על זה הדרך.

ולכן אין לקבל מידע אלא מאנשי בטחון אובייקטיביים שהם יבואו ויפרסו השמלה כמות שהיא לפני גדולי ישראל [ולצערינו, בודדים הם], ומפיהם של גדולי ישראל מאורי הדור תצא ההוראה הלכה למעשה.

לצערינו הרב, דעת חכמי ישראל לא מגיעה אל שלחן ההכרעה של משובשי הממשלה, כי בעוה”ר המכריע בכל עניני המלחמות בישראל הוא גוי רשע שונא ישראל – ג’ו ביידן – נשיא ארה”ב, שמאיים באלגנטיות על אנשי הממשלה כאן, שאם לא יצייתו לבקשותיו, הוא יפסיק את משלוחי המנות המכובדים שלו ל”מדינ’ה” – של גיהנם.

ובס’ “בסערת אש” (עמ’ רלז) הובא מפי קדשו של מרן הגרא”מ שך זיע”א, שכשאמרו חז”ל שאסור להתייחד עם גוי מחשש שמא יהרוג את הישראל, כיוונו גם על נשיא ארה”ב… ואנן דסגינן בשלימותא, ומיתב יתבינן במתיבתא, מסקינן שמעתתא אליבא דהלכתא, מגו זיקוקי נורא דאורייתא, להגדיל תורה ולהאדירה.

א. בגיטין (מה ע”א) תנינן, אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם. ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם. רשב”ג אומר מפני תקנת השבויין. ובגמ’ איבעיא להו, האי מפני תיקון העולם – משום דוחקא דציבורא הוא, [שאין לנו לדחוק הציבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו], או דילמא, משום דלא לגרבו ולייתו טפי, [שלא ימסרו עכו”ם נפשייהו וליגרבו ולייתו טפי, מפני שמוכרין אותן ביוקר, ונפק”מ אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יפילהו על הציבור]. ת”ש, דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב. אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עביד, דלמא שלא ברצון חכמים עביד.

ב. ומבואר בגמ’, דהגם ששבי קשה מכולם כמ”ש בב”ב (ח ע”ב) “שבי כולהו איתנהו ביה”, וע”ש בפרש”י, וכ’ הרמב”ם (פ”ח ממתנו”ע ה”י), שהמעלים עיניו מלפדות את השבוי, עובר על עשה וכמה לאוין, ובתוכם “לא תעמוד על דם רעך”, מ”מ אין לתת לשבאים ממון עבור פדיון השבוי, כאשר הסכום שהם מבקשים הוא יותר משווי האדם השבוי. ושיעור “כדי דמיהן” היינו לפי ערך הנמכר בשוק, כמבואר ברש”י כתובות (נב ע”ב, ד”ה תרי), וכ”כ הריטב”א שם בשם הראב”ד, ועוד. ועמש”כ בשו”ת מהר”ם מלובלין (סי’ טו). ובפ”ת יו”ד (סי’ רנב סק”ה). והמאירי בגיטין (כב ע”ב, ד”ה נשבית) כתב, דהיינו לפי ענינם וכבודם של השבויים. וע’ שבט הלוי ח”ה (סי’ קלז).

ג. וכבר הפליאו בזה, הלא ידוע הדין שעל ל”ת יש לאדם לבזבז כל ממונו, וא”כ למה בנ”ד הגבילו רבותינו את קיום הלאו החמור של ל”ת על דם רעך, ואמרו שלא לפדות את השבוי ביותר מכדי דמיו. והגאון רח”א אייגש הי”ד בשו”ת “מרחשת” ח”א (סי’ מג אות י, דפ”ד רע”ג) כתב לבאר דבקושטא אם יש פקו”נ יש לפדות את השבוי בכל אשר יושת עליו. ולהלן יתבאר שאין הדבר מוסכם בראשונים. ולכן נראה שכאן באו חכמים בכח שנתנה להם תורה, ואמרו שאם נגרר אחריהם בכל סכום שירצו, אין לדבר סוף, ומצב שכזה עלול לגרום למצב של פקו”נ גדול פי כמה, ולכן הורו לנו לנקוט בשוא”ת בזמן של דרישה מופרזת מצד השבאים, ובזה נביא את הכלל להתרחק מסכנה בלתי נפסקת. ומרן הגרי”ש אלישיב זיע”א בהערות לגיטין (מה ע”א) כתב שזוהי תקנה מיוחדת בגלל כובד המשא לציבור.

ד. עוד מבואר בגמ’, שלהצד דהטעם משום דלא ליגרבו בהו, אפילו אם האב מבקש לפדות את בתו בסכום גדול יותר מכדי דמיה, הדבר אסור, ואע”פ שרחמי האב על הבן והבת אין להם סוף, וכמ”ש בסנהדרין (עב ריש ע”ב) שהבן הבא במחתרת על אביו מסוגל להורגו ואין לו דמים, אבל אב הבא במחתרת על הבן, לא מסוגל להורגו, משום דרחמי האב על הבן. ומ”מ חז”ל חשו לרחמים על כלל ישראל, שינזקו מרחמיו הפרטיים של אותו אב על בתו. ואמנם כתבו התוס’ שם (ד”ה דלא), דלגבי אשתו מותר לשחררה מכספו ביותר מכדי דמיה, כיון שהיא כגופו, ועל עצמו בודאי לא תקנו תקנה זו, ד”כל אשר לאיש יתן בעד נפשו”.

ה. ופסק הרמב”ם (פ”ח ממתנו”ע הי”ב) שאין לפדות את השבויים ביותר מכדי דמיהן, כדי שלא ירדפו האויבים להשיג עוד שבויים מישראל. והיינו כטעם דלא ליגרבו ולייתו. וכ’ הכס”מ שם, שכן דעת הרי”ף. וכן העלו לדינא הטור והשו”ע ביו”ד (סי’ רנב ס”ה). ופשטות הדברים היא, שאפי’ שיש סכנה כעת לשבויים, אין לנו לפדותם ביותר מכדי דמיהן, כי זו תקנת חז”ל בראות עיניהם הטהורות את סופה של עסקה, שאם יתנו להם יותר מדאי, יוסיפו לחטוף ולשבות, ואין לדבר סוף. וכן ביאר הרמב”ן בחידושיו לגיטין (מה ע”א). ע”ש. וכ”כ בשו”ת מהר”י וייל (סי’ קמח). ע”ש.

ו. אך רבינו מנחם המאירי בבית בחירתו לגיטין שם כתב, שאם יש סכנה לשבוי, יפדו אותו גם ביותר מכדי דמיו, וכדמוכח בגיטין (נח ע”א) שאמר רבי יהושע בן חנניה העבודה איני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עליו, ופדאו בדמים הרבה, ואע”פ שפדאו ביותר מכדי דמיו, סכנה שאני, [וכ”כ התוס’ שם בתירוצא קמא, ואמנם הרמב”ן שם דחה מהלך זה, דמתני’ דאין פודין את השבויין מיירי נמי בסכנה שהרי כל שבוי בחזקת סכנה, והמאירי רימז לקושיא זו וכתב], וההיא דב”ב שאמרו “שבי קשה מכולן”, היינו דרך כלל, אבל שבי שעיקרו למטרת ממון אין בו חשש מיתה.

ז. והמאירי נדחק לומר כן, שהרי מתניתין דאין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן, סתמא היא, ובכל סוג של שבוי מיירי, ועל הקושיא מצד הנהגתו של ר’ יהושע בן חנניה, כבר תי’ התוס’ שם בתירוצא בתרא, דמופלג בחכמה שאני וכדאמר עליו מובטחני בו שיהיה מורה הוראות בישראל. ועוד כתבו התוס’ והרמב”ן (בדף מה ע”א) דבשעת חורבן הבית שכל ישראל היו בגלות, לא שייך טעמא דליגרבו בהו, כיון שכולם הלכו בשבי. וכן סתמות ד’ הרמב”ם והשו”ע דלא כהמאירי.

ח. וכ”פ בתשו’ מהר”ם לובלין שם, שאפי’ אם השבוי בסכנה, מ”מ לא יפדוהו ביותר מכדי דמיו, אא”כ מיירי בת”ח. והגרש”ה וואזנר בשו”ת שבט הלוי ח”ה (חיו”ד סי’ קלז אות ד) ביקש להכריע עפי”ד המאירי דפודין במקום סכנה, בהסתמך על המאירי שפסק כטעם דלא ליגרבו ועם כ”ז בחלקות ישית בין איכא סכנה לליכא סכנה. אך לא העיר מסתימת הרמב”ם והשו”ע ופירושו של הרמב”ן. אך יש לדעת שמהרש”ל ביש”ש (פ”ד דגיטין סי’ סו וסי’ עב) הכריע, שאם יש סכנה יפדו ביותר מדמיהן, ושכן נהגו ישראל. וכעת אכמ”ל בדבריו.

ט. ובתשו’ מהר”ם מלובלין שם כתב, שלא מצינו מאן דמסכים להוציא שבוי ביותר מכדי דמיו אם יש לו סכנה. והגר”ש קיידנובר הפליא עליו, שמפורש בתוס’ שם לחד תירוצא, שאם יש סכנה פודין את השבוי ביותר מכדי דמיו, ובזה ביארו הא דפדה ריב”ח את הנער. והו”ד ב”בית הלל” יו”ד (שם סק”ב). ונראה שמהר”ם מלובלין הבין דתירוצא קמא של התוס’ כונתו שיש סכנה לכלל ישראל אם לא יפדו את השבוי שבידם, וכעין התי’ שכתבו לעיל מיניה (מה ע”א) דשעת חורבן שאני, שכולם בסכנת שבי ואין שייך טעמא דליגרבו. וע’ מנחת יצחק (ליקוטי תשובות סי’ קי שלהי אות ג). ומרנא שליט”א אמר לי, שאין זה נראה אמת. וגם מדציינו התוס’ לסוגיא דמוכר עצמו לעכו”ם דאמרי’ בגמ’ (מז רע”א) כ”ש הכא דאיכא קטלא, משמע שהסכנה על השבוי עצמו. וי”ל.

י. ובשו”ת “כנסת יחזקאל” (סי’ לח) כתב, דכל מה שמבואר בתוס’ בתירוצא קמא, שאם יש סכנה לשבוי אזי פודין אותו גם ביותר מכדי דמיו, היינו רק לפום טעמא דדוחקא דציבורא, אבל לטעם דלא ליגרבו שנפסק לדינא ברמב”ם ובשו”ע, הלא אדרבה, משום פקו”נ יש שלא לפדותו, שהרי מפני זה יקחו לשבי עוד ועוד, וכללא הוא “משביעו רעב”, ועי”ז יכניסו לסכנה רבים מקהל ישראל. וע”ש שבזה כתב לקיים את דברי מהר”ם לובלין. ע”ש. והו”ד בפ”ת (שם סק”ד). אבל בד’ התוס’ שנכתבו בסתמא לפרש את הסוגיא, אין שום משמעות שכתבו דבריהם רק לפום טעמא דדוחקא דציבורא.

יא. ומרנא שליט”א אמר דבר חדש בביאור תירוצא קמא של התוס’, דמאחר והיה הנער יפה תאר ויפה מראה וקווצותיו סדורות לו תלתלים כתיאור הגמ’ שם, א”כ גם בלאו המצב הנוכחי של השבי, הרי הוא מסוכן ע”י בעלי תאוות משכב זכר, ולא תורת “שבוי” שבו מביאתו לידי סכנה, כי השבי אינו אלא “עיתוי” על גביו, ועצם היותו יפה תאר מגדירו במצב סכנה, וכידוע שבעלי עבירה הורגין ג”כ, כדי להורות שכל עצמו של הנער לא נועד אלא להפיק תאוותם ואין בו דבר אחר, וכההוא שעשה מעשה באווז ואח”כ צלאו ואכלו, [וזה כל מהותו של היטלר ימש”ו], שלכן יש לדאוג לפדותו בלא”ה מיניה וביה דביה [לשונו הטהור של מרנא שליט”א]. וא”כ אין מקור מד’ התוס’ לסכנה של שבי גופיה.

יב. עלה בידינו, שנחלקו הקדמונים בפקו”נ של השבוי אם יפדוהו ביותר מדמיו. וכל ההגבלות שלא לפדות שבוי ביותר מכדי דמיו, לא שייכים כלפי השבוי עצמו, ולכן אם השבוי בעל ממון ויש בידו ליתן סכום עצום כבקשת השבאים, אכן שרי ליה לפדות א”ע בכל אשר יושת עליו. וכ”פ בשו”ע יו”ד (סי’ רנב ס”ד). ונפק”מ גם למש”כ במשנה שאסור להבריח שבויים, מחמת החשש שמא השבאים יעמיקו את צרת וסכנת השבויים הנותרים [או העתידיים], דזה לא נאמר כלפי האדם עצמו, והשבוי עצמו הנמצא בתוככי השבי יכול לעשות כל טצדקי דאית ליה להבריח עצמו, וכמ”ש בגיטין שם “עיליש ברח”. וכ”כ בשו”ת חות יאיר (סי’ ריג) והו”ד בפ”ת (שם סק”ו), ושאפי’ מידת חסידות ליכא להמנע מזה. וע”ע להפר”ח ב”מים חיים” על הר”מ שם. אכן כל זה מיירי אך ורק בפדיון ע”י ממון רב.

יג. הן אמת שבשחרור גויי הארצות ממאסר, לא שייך לדון בצד הממוני של “יותר מכדי דמיהן”, שהרי זה ברור שגם רבבות גויים לא באים ביחס עם דרגת נפש ישראלי אחד, וכידוע מש”כ בספרים בטענת “רוב” של גוים נגד עם ישראל, ועל זה נאמר בתורה “לא מרובכם” וכו’, [וכבר אמר מרנא הגר”ד קוק שליט”א, שיותר ויותר יש להזדעזע כאשר יהודי אחד מת בפיגוע ע”י בן עוולה, מאשר 50 אלף טורקים שמתו לאחרונה באסון רעידות האדמה באנטיכיא אשר בטורקיה]. ומאידך גיסא, אם בממון לא התירו חז”ל להוציא יותר מכדי דמיהן, ק”ו שאין היתר לשחרר רוצחים ארורים. דמאי חזית לרחם על הצלת נפשו של השבוי, הלא בהוציאך את המרצחים לעולם, אתה מייצר סכנה חדשה פי כמה וכמה.

יד. והגאון ר’ אשר וייס שליט”א שונ’ה לטעון, שהסוגיא דגיטין לא שייכא בזמנינו, כי בזמן חז”ל מיירי שחפשו ממון בלבד, לא כן השתא, שאין הבדל כמה מחבלים משחררים בעסקה, כי גם אם נשחרר להם 300 או 1000 הם ימשיכו לחטוף יהודים באותה מדה, ומנא לן לקבוע שבעבור שחרור 1000 הם ישתדלו לחטוף יותר. ע”כ. ומלבד מה שיש לטעון ע”ז מצד המציאות, שבריבוי חטופים יש לגיטימציה להגבהת מחיר המחבלים המשוחררים, עוד יש להוסיף, שאלו דברים שאין להם שיעור, כי כמה רובדים יש בעסקאות הללו, מלבד הגירוי לחטוף, כי בהרבות המספר בשחרור מחבלים, המציאות היא שיש סכנה גדולה בעולם יותר, ובפרט שכל אחד מן המחבלים היוצאים מעודד עוד ועוד מן המתלבטים אם להכניס עצמו למערכת הרצח והטרור, וככל שרואה משוחררים יותר, גובר בעיניו הסיכוי לשרוד לטובה גם לאחר פעולת הטרור הארורה שלו.

טו. עוד טען הגר”א וייס שליט”א בשיעורו, שאם אנו מדמין סוגיית שחרור מחבלים תמורת חטופים לסוגיא הכללית של פדיון שבויין ביותר מכדי דמיהן, א”כ נימא ג”כ שאסור לעשות פעולות לשחרר שבויים מן המיצר, וכמבואר במשנה שם שיש חשש מחמת פעולה זאת שנגרום צער נורא לשאר שבויים הנותרים או העתידים להשבות. וזו לא שמענו. ע”כ. ולא הבנתי מאי קאמר, דמה הועיל במה שחילק בין זמן השבי של חז”ל לזמנינו, הלא הסברא באיסור הברחת שבויים במקומה היא עומדת. ועל כרחין לומר חילוק אחר, דהמשנה מיירי בהברחת שבוי בתורת “הברחה”, אבל השתא כשבאים להוציא שבויים מן השבי, אנו באים עליהם בתורת “מלחמה”, ולא בזה דברה המשנה. וממוצא הדברים הללו י”ל גם עמש”כ בשו”ת מנחת יצחק וייס (ליקוטי תשובות סי’ קי אות ד).

טז. ובכלל יש לדון, דכל מה שאמרו שאסור להבריח שבויין, היינו היכא שיש אפשרות להצילן בכדי דמיהן, שבזה אמרו רבותינו שלא לעשות “ערמה” [כלשון המאירי שם], אבל אם הם מבקשים יותר מכדי דמיהן, מאן יימר דבכה”ג אסור להבריח שבויים. ומעתה בנ”ד להצד דשרי להבריח היכא דמבקשים יותר מכדי דמיהן, פשיטא וברירא שאין לנו לשחרר מחבלים פושעים אם יש בידינו להבריח את השבויים בדרכא אחרינא, שהרי אין לך “יותר מכדי דמיהן” גרוע ממחיר זה שמבקשים לשחרר מחבלים, וכל בר בי רב מבין היטב, שמחיר הסכנה הנורא שיש בשחרור הנמרים הארורים הללו ממכלאותם, שווה פי כמה וכמה ממחירם של רבבות עבדים הנמכרים בשוק.

מבצע יהונתן

יז. ועובדא הוה לפני קרוב ל-50 שנה, ביום כ”ט סיון תשל”ו, שנחטף מטוס בידי ארבעה מחבלים ארורים [2 גרמנים ו-2 פלסטינאים, חברי החזית העממית לשחרור פלאסטין] כשהיה בדרכו מפריז לישראל, והונחת באוגנדה, ושם קבלו המחבלים סיוע משלטונות אוגנדה העויינים את ישראל, ושחררו את כל הגויים שהיו במטוס, והשאירו 105 יהודים כבני ערובה, ולאחר זמן קצר שונאי ישראל המשותפים הציבו אולטימטום, שאם ישראל לא ישחררו תוך 48 שעות [יום חמישי] 40 מחבלים הכלואים בישראל, ועוד 13 מחבלים הכלואים בשוייץ גרמניה וצרפת, הם יפגעו למות בבני הערובה שבידיהם, בתאריך ג’ תמוז בשעה 2 אחר הצהרים, והני רשיעי גזימי ועבדי, ודנו חכמי ישראל האם לשחרר את המחבלים או לא.

יח. וגאון עזינו מהר”ר עבדיה יוסף זיע”א בשו”ת יבי”א ח”י (חו”מ סי’ ו) כתב מערכה עצומה על סוגיא זו, וכתב בתו”ד (באות ד), דכיון שאין אנו עושים פעולת רצח או מעשה אכזרי בפועל בשחרור המחבלים, [ע’ ספ”ח דתרומות, וירושלמי שם, ותוספתא (שם פ”ז הכ”ג), ורמב”ם (פ”ה מיסוה”ת ה”ה). ואכ”מ], וגם לא ברירא שהמחבלים יחזרו לסורם, שהרי סבלו בהיותם בבית הכלא הישראלי על מזימות הרשע שלהם, א”כ הו”ל ככל ספק וודאי, שאין ספק מוציא מידי ודאי. והרחיב למאד (אות ה – יד) בשאלה הידועה אם יכניס אדם את עצמו לספק סכנה, כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, וסיים (אות טו), שעכ”פ עלינו לחוש לסכנה המיידית של מאת החטופים שלהט החרב מתנופפת על ראשם ע”י המחבלים הארורים, וסכנת המחבלים אינה אלא לאחר זמן, וכעין ד’ הנובי”ת (חיו”ד סי’ רי). עכת”ד גאון עזינו זיע”א.

יט. ומרן הגרי”י קניבסקי – הסטייפלר זיע”א סיפר, שהציעו לו שהוא ומרן הרב שך ילכו לראש הממשלה דאז, וישכנעו אותו לשחרר את המחבלים כדי להוציא ממסגר המות את חטופי אוגנדה, והרב שך לא אבה ללכת. [ולא כתב נימוקו. וע’ “יוסף דעת”, (ליס, עמ’ כח כט), ובכתבי ר”י “איתרי” הגר”מ אליפנט זצ”ל]. ואמר הסטייפלר, שיש כאן צדדים לכאן ולכאן, ולענין מעשה דעתו היתה שיש לשחרר אותם מפני שהם במצב של פקו”נ. [ותורף הדברים שם כעין תו”ד מרנא היבי”א זיע”א]. ולא הזכיר הסטייפלר כלל לחשש שהמחבלים יבצעו שוב פעולות טרור. אא”כ יש לממשלה סיבה שלא להכנע לעסקא זו. וכמובא כ”ז בס’ “ארחות רבינו” ח”א (עמ’ שסז). ע”ש. וראה ס’ “מנשרים קלו” שהביא כל הסיפור עם דברי גדולי ישראל בהאי פרשתא.

כ. והדברים הללו נשארו בגדר “היסטוריה” בלבד, ונכתבו לשעתם ולא לעתיד לבא, כי בעשרות שנים האחרונות כבר הוכיחו הישמעאלים לכל העולם שהריגת יהודים היא אומנותם, כישמעאל אשר “ידו בכל”, ואין אפילו צל של ספק כלל ועיקר כי זו מצותם ואמונתם, וכן העירו בזה גדולים וטובים, וכל בר בי רב דחד יומא מבין היטב את גודל הסכנה שנקפת לעם ישראל בשחרור הארורים הללו. ובס’ “שיח יצחק” (גיטין מה ע”א) כ’ בשם הג”ר עזרא בצרי שליט”א, שאין הדברים הכתובים ביבי”א קשורים אל המציאות הנוכחית, וממילא אין לעשות עסקאות על סמך תשובה זו. ע”ש. וע”ע בשו”ת בני בנים ח”א (סי’ מג). ובשו”ת דבר יהושע ח”ה (סי’ טו – יז). ובמה שהרחיב בסוגיא זו מפי סו”ס בס’ “מנשרים קלו”. ע”ש.

עסקת “גלעד שליט”

כא. וע”כ כאשר באה “עסקת שליט” הידועה על שלחן הדיונים, רבים וטובים התנגדו לה מכל וכל, כיון שבקשו תמורתו מעל אלף מחבלים, ובראשם רב המרצחים יחיא סינוואר ימש”ו, שהוא ה”מח של המחבלים”, [והוא המוציא לפועל של מאורעות שמחת תורה תשפ”ד, ועתה מחפשים אחריו להורגו, לאחר ששחררוהו וקבלוהו בני ישמעאל בתופים ובמחולות, וגם דאגו לו לניתוח מורכב בראשו להסיר את הסרטן הראוי לו].

כב. ובזמנו כאשר בקשו את חוות דעתו של מרן הגרי”ש אלישיב זיע”א על “עסקת שליט”, היה בימי זקנתו המופלגת ומיאן להביע דעתו. ופורסם בזמנו שמרן הגרע”י זיע”א אמר שהעסקה הזאת טובה, [ומתועד שאומר כך בהדיא לראה”מ ב”נ לאחר מעשה], ושחררו מעל אלף מחבלים, ובתוכם היה גם נבל שזמם לקפח את חייו של הגרע”י עצמו. ובתקופה האחרונה רבים שואלים איך הסכים הגרע”י לעסקה הזאת, וגם שואלים הלכ’ו היכן התשובה המנומקת מהפן ההלכתי שבה יגלה לנו הרב זיע”א את סיבת עמדתו להסכים לענין שכזה.

כג. והאמת היא, שהגרע”י זיע”א חשש מאד לתמוך בדבר, הן מצד המספר הפרוע של המחבלים המיועדים לשחרור, והן מצד הסכנה הנוראה שבשחרורם כי כולם מגואלים בדם קדושי ישראל השפוך כמים, וגם כמה ממקורביו החשובים [כגון יר”ה מר א”י הי”ו] חששו מן העסקה המבישה הזאת, אלא שראש השב”כ דאז [יורם כהן] אמר [שיקר והטעה] להגרע”י, שיש לנו שליטה עליהם גם כשיצאו מכתלי בית הכלא, ושאין לחוש כ”כ לפקו”נ וכו’. ואז הסכים הגרע”י לתמוך בדבר, ולא כתב שום “פסק הלכתי” בענין זה, מלבד כמה מילים שכתב בהקדשה על ספר תהלים עבור החייל המשוחרר.

כד. ובנו חביבו ואהובו של הגרע”י זיע”א, הוא ניהו ראש ישיבת “מאור ישראל” הרה”ג ר’ משה יוסף שליט”א, השיבני ג”כ [ע”י ציר נאמן רי”מ הכהן שליט”א], שאביו לא כתב בזמנו שום פסק הלכתי לבאר את עמדתו בענין זה, רק שמע דברי המומחים הבטחוניים, ולבסוף הורה גבר שהדבר יכול להעשות. והוסיף הגר”מ יוסף שליט”א, שגם אם אביו היה מתנגד לעסקה, היא היתה יוצאת לפועל, כי ההוראה נתנה מאמריקא [אומה ריקה] שישראל לצערינו משועבדים לה כמעט בכל, ואז היה נשיא ארה”ב, המוכתר כגדול שונאי ישראל מבין נשיאי ארב”ה לדורותיהם, וזה שמו “ברק אובמה“, ושמו קא גרים, שיש ספק אם הוא בכלל איש א’ו בהמ’ה שהבריק’ה. [ולא באו בזמנו אנשי ממשלת ישראל אלא לקבל לגיטמציה למעשיהם, כנראה משום שרבנים מסויימים כתבו שאסור לעשות העסקה, והיה חשוב לאנשי הממשל לקבל גיבוי מדמות תורנית מוסמכת ומקובלת].

כל מחבל מבקש לרצוח

כה. והנה המחבלים ששוחררו בעסקאות הקודמות מבית הכלא, ישבו בכלא על שפיכות דמים שעשו, ובעסקה הנוכחית הקפידו לפרסם ששחררו רק את אלא שאין להם “דם על הידים”, והיינו שזממו לשפוך דם – ולא עלתה בידם, ופטומי מילי בעלמא נינהו, שהרי פצעו בני אדם והביאום למצב אנוש וכיו”ב, ומלבד מה שאמרו חז”ל בירושלמי (ריש פאה) שבגויים מחשבה רעה מצטרפת למעשה, ובפרט בארורים הללו שמעשיהם מוכיחים כמליון עדים. וכמה בכה וזעק גאון עזינו הגרע”י זיע”א בתקופת ממשלת שרון על תכנית ההתנקות, ועיקר זעקתו היתה, שככל שנסכם להם להתקרב אלינו, הם יאמרו “ידינו רמה”, ויתקרבו עוד ועוד עם הטילים שלהם, והסכנה הולכת וגוברת שבעתיים. וראה עוד לשונו הטהור בסו”ס חזו”ע שבת ח”ו, וחזו”ע תרו”מ (עמ’ מ). ע”ש.

דין מחבל ששוחרר

כו. ויש לחקור, אם אדם רואה את המשוחררים הללו בעסקת החטופים מסתובבים בשכונת יהודים, ולא ניכר עליהם כלל שבאים להרוג, לא בקול צעקה ולא בקול דממה דקה, ויש צד שבאמת הישמעאלי הזה מתהלך לתומו ולא בא להרוג, אך יש גם צד [קטן או גדול] שיפעל פעולת איבה, דסירכיה נקיט ואזיל וחזקתו מוכחת עליו, והשאלה היא, האם יש להרגם בלי אומר ודברים, או שיש להמתין עד שיראו איזה ענין פלילי בהתנהגותם, כי לפעמים “פרי ההמתנה – חרטה”.

כז. וברור אצלי, שמצוה להשמיד ולהרג ולאבד אותם מיד, כי חזקתם מרצחים, וק”ו אם מסתובבים בינינו, וכן אמר לי מר אבי ממצדיקי הרבים ר’ מרדכי שליט”א משמיה דגברא רבה אלוף נעורינו הג”ר יעקב יוסף זצ”ל. [ואמר עוד דברים יותר חריפים ממה שכתוב כאן, ועוד חזון למועד בל”נ, כי אין הזמן גרמא לפתוח כל הענינים בזה]. וכשאמרתי דברים אלו בפני מרנא אור העולם שליט”א הנהן לי בראשו לאות הסכמה.

הריגת אסיר בטחוני בשבת

כח. ואפי’ אם ראו את הכלב [המחבל] המשוחרר ביום שבת קדש, מסתברא טובא דמצוה להורגו, כיון שנוטה לודאי שיביאו את היהודים למצב של פקו”נ, ולא יהא אלא “ספיקא” ואפי’ בתורת “מיעוטא”, הלא בפקו”נ חיישינן למיעוטא כמבואר בסוגיא דשלהי יומא ובכל הפוסקים. וא”כ אחרי שנחליט שהמצאותם בינינו מוגדרת פקו”נ שבגין כך מצוה להרגם אפי’ בשבת, איך נעשה צחוק מעצמינו לומר שאין איסור לשחררם, בתואנה שעי”ז נוכל לשחרר שבויים המצויים בסכנה, ובפרט שהם מסתובבים בסמוך ליישובי ישראל.

מחבל משוחרר – נחש בא”י

כט. ומרנא הגר”ד קוק שליט”א אמר לי, שהדבר ברור שיש להרוג מחבל שהשתחרר מבית הכלא בעסקאות החטופים, כי מחבלים הללו בכלל מ”ש בפרק כל כתבי (קכא ע”ב) חמשה נהרגין בשבת ואלו הן, זבוב שבארץ מצרים וכו’ ונחש שבא”י וכלב שוטה בכל מקום, ואוקימנא בגמ’ דאליבא דר”ש דמלאכה שאצל”ג פטור עליה, הורגן בכל מצב, ולר”י מיירי ברודפין אחריו. וראה בשו”ע (סי’ שטז ס”י). וגם אם יאמר בעל רוה”ק שיודע בבירור שאין למשוחרר הזה רצון להרוג בשבת, מ”מ מצוה להורגו מיד, והזריז הרי זה משובח.

חילול שבת לצרכי מבצע צבאי

ל. צא וראה בתשו’ יבי”א (שם אות כג), שדן על מה שעשתה הממשלה ע”ד עצמה במבצע יהונתן הנ”ל, ששלחו 4 מטוסים מאיזור סיני עם חיילים ורופאים, כדי להלחם בחוטפים ובצבא אוגנדה, ולשחרר את חטופי ישראל, והכל היה כרוך בחילול שבת גדול, [וידוע שנסעו טרם הוחלט בממשלה על קיום המבצע, וסוכם שאם לא יאושר המבצע יחזרו על פניהם לישראל], וכתב הגרע”י שעשו כדין, בהיות שהדבר היה דחוף להצילם שעה אחת קודם, בטרם יפוג האולטימטום [שנדחה ליום ראשון], ואין לומר, הרי יש בידינו לשחרר את 40 המחבלים, ובכך נציל את כל החטופים בלי שום סכנה ושום חילול שבת, כי הרי גם בזה יש סכנה לעתיד, הן ע”י שחרור המחבלים הארורים – שהם מסוכנים לישראל, והן שע”י שישיגו את מבוקשם, יש לחוש פן יאמרו ידינו רמה, וימסרו עצמם לחטוף מטוסים נוספים על נוסעיהם היהודים, ויבואו בדרישות מופרזות כהנה וכהנה, עד שיגיע הדבר לסכנה ממשית. עכ”ד.

לא. והדברים נראים כעין סתירה בד’ היבי”א מיניה וביה, כי מחד גיסא מאפשר את עסקת שחרור החטופים בתואנה שהחטופים בסכנה ודאית, והמחבלים שישוחררו לא ברירא לן שיעשו סכנות בצאתם מן הכלא, ומאידך כותב שיש היתר לחלל שבת בחילול המוני בכדי להפר את עסקת השחרור, ולחלץ את כל השבויים ע”י מלחמה קשה [שגם בה יהיו קרבות שיספגו קרבנות, ואין אתנו יודע עד כמה], מכיון ששחרור המחבלים מהווה סכנה לישראל. ויתכן דס”ל דלגבי חילול שבת שאפי’ ספק פקו”נ דוחה שבת, אה”נ שיש להתיר לחלל כדי להשבית אויב עתידי, אבל כשמדובר על הצלת שבוי מול שחרור, בזה אכתי חל הכלל שאין ספק מוציא מידי ודאי. וצע”ע. ועכ”פ חזינן היטב שדבר מוסכם הוא ששחרור מחבל להלך בחוצות קריה, יש בו סכנה.

חשוד כמחבל – מה דינו

לב. ויתירה מזאת כתב הגר”י לורנץ שליט”א בס’ “משנת פיקוח נפש” (סי’ מט), שאם רואה אדם ישמעאלי ברחוב [שאינו ממשוחררי הכלא שחזקתם רוצחים], והוא חשוד בעיניו כמחבל, יהרגנו מיד, כי עד שישאל ויברר, יוכל לבא הענין לידי פקו”נ, והגם דבעלמא אין להשחית גוי מן העולם, מ”מ ספק פקו”נ דישראל דוחה לאיסור של הריגת גוי. עוד כתב במשנת פקו”נ שם, שאם יש צד שהחשוד הנ”ל הוא יהודי, א”כ הוי “ספק רודף” שלא בפשיעתו, שבזה אסור להורגו, אא”כ יש נטיה שהוא מן המרצחים. ע”ש דבריו. וטפי הול”ל שבכה”ג יפצענו באופן שלא תהיה תקומה למחשבתו על צד שהוא מחבל. וכעי”ז הורה הגרי”ש אלישיב זיע”א, והביא דבריו ידידי הגר”י שרגא שליט”א בשו”ת תורת העובר (סי’ ה, עמ’ תשי). ע”ש. וע”ע בס’ “אדם ומלואו” (פ”ד סל”ז).

איסור הריגת גוי בשבת

לג. ובעיקר הענין הנ”ל של הריגת ישמעאלי [בעל עבר פלילי] בשבת, י”ל דאין בזה איסור תורה של מלאכת “נטילת נשמה”, שהרי אינו צריך לו כלל – לא בחייו ולא במותו, וא”כ הוי בכלל כל המקלקלין דפטורין. ומ”ש בסנהדרין (לה ע”ב) שאסור לבית דין להרוג חייבי מיתות בשבת, וילפי’ לה מדכתיב “בכל משבתיכם” לרבות בי”ד, אע”פ שלכאו’ הו”ל מקלקל שאין בו איסור תורה, כבר כ’ המשל”מ (פכ”ד משבת ה”ז), דשאני התם שיש ע”י מיתת בי”ד תיקון לגברא. והיינו דשאני חייבי מיתות בי”ד שיש עליהם פסק בי”ד, משא”כ מחבל שדמו הפקר. וכעין הריגת בא במחתרת בשבת. וראה מש”כ בהרחבה הגר”ש רוזובסקי בחידושיו לסנהדרין (סי’ טו) בביאור דעת הרמב”ם בזה. ודו”ק.

לד. ועמש”כ הגר”י רוזין זיע”א ב”מכתבי תורה” (קאלינא, סו”ס קעה) שגואל הדם אינו יכול להרוג הרוצח בשבת. וכן ביאר היטב הגרי”ג אדלשטיין זצ”ל בשיעוריו לסנהדרין (עג ע”א, עמ’ שנו). ע”ש. ונפק”מ לבועל ארמית אי שרי לקנאים להורגו בשבת, ועמש”כ בכיו”ב ב”פנים יפות” (פ’ בלק, כה, ז). ובס’ מנחה חדשה (מצוה קיד אות ג). וראה מש”כ לפלפל בזה הגר”א גניחובסקי בס’ “תאיר נרי” (סי’ קיח אות ה, וסי’ קכד שלהי אות ה, וסי’ קנה אות ז). וע”ע בס’ רנת יצחק סורוצקין (ס”פ מסעי). וע”ש במל”מ שנסתפק בדין רודף אחר נערה המאורסה בשבת. ובברכ”י (או”ח סי’ שלט) כתב שיש להורגו. ועמש”כ ידי”נ הג”ר ישראל רוט שליט”א בס’ עיר מקלט (פ”ה מרוצח ס”ק קט) בענין יציאת גואה”ד חוץ לתחום בשבת. וראה מש”כ באריכות רבה ידידינו הגר”מ גבאי שליט”א בשו”ת בית מתתיהו ח”א (סי’ טו).

לה. עתה נחזור למצב שלנו, שהאויבים מבקשים לשחרר 3 מחבלים בעד כל שבוי הנמצא אצלם, והדבר ברור שיש סכנת נפשות, וכבר ידוע שהרגו שם כמה וכמה באכזריות, ודאגו לפרסם שהשבויים מתים מחמת הפצצותיהם של ישראל בשטח עזה. ומאידך גיסא גלוי וידוע לנו שאויבינו פלילים וכל משוחרר חזקתו רוצח שוב, ובימים אלו ממש תוך כדי הפסקת האש המגוחכת שלהם, נהרג דיין בדרכו לבית הדין [הג”ר אלימלך וסרמן הי”ד] וחבירו נפצע באורח קשה, בידי מרצחים ששוחררו בעסקת שליט, ושמעתי ממרנא הגר”ד קוק שליט”א שלדעתו שחרור 1000 מחבלים כגון מה שעשו אצל גלעד שליט אינו בא בחשבון, גם כשכרוך בזה הוצאת חייל מן השבי.

לו. וגם השתא שפרסמו שיש להוציא חטופים בכל מחיר, ולנצל את ההזדמנות לעסקה עמהם, במחיר של שחרור 3 מחבלים בלי דם על הידים… [היינו דם כפול, גם מה שניסו ולא הצליחו להרוג, אך השאירו יהודים פצועים ואנושים, וגם מה שירצחו בהמשך לכשישתחררו], אמר מרנא שליט”א שיש לדון טובא בזה, דאם כי ליכא סכנה ממשית קמן בשחרור המחבלים, אבל סופם ידוע, וציין מרנא שליט”א לסנהדרין (עז סע”א) בדין מתחיל הבלא בשעתיה וכו’. ע”ש. והכלל הגדול הוא, דכל שיש לנו סטטיסטיקה ברורה שישובו הנבילות לפעילות הטרור, הרי שלא הרווחנו כלום בקידום עסקאות מסוג מביש שכזה.

חיילים בשבי – אנחנו בשבי

לז. אלא שהדגיש מרנא ורבנא הגר”ד קוק שליט”א, כי לכל לראש יש לדעת, שהחיילים החטופים דינם שונה מכולם, כי אין דומה חטוף שבאו עליו השבאים לתוך ביתו או שתפסוהו מהלך ברחוב, לחיילים שלנו שנחטפו בגין שהסתובבו בערי הספר ונצבו במוצבי השמירה על הגדר למענינו, ולא יתכן לשלוח אנשים לתופת ולעזבם לאחר שנחטפו, והמצאות החיילים שם היא ממש כאילו אנו יושבים במנהרות החמאס עם החוטפים האכזרים, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וזה עדיף ממש”כ התוס’ לגבי שחרור אשתו של אדם, שלכן מוטל על כל יושבי א”י לעשות הכל כדי לשחרר את החיילים הללו. ואמר לי מרנא שליט”א שלא צריך למצוא סברא זו כתובה עלי ספר, כי היא כתובה על לוח הלב היהודי. וכ”כ הגר”ש ישראלי זצ”ל בשו”ת חוות בנימין (סי’ טז).

לח. וכעי”ז מבואר בד’ הגאון ר”א מלובלין בתשו’ יד אליהו (סי’ מג, דמ”ט ע”א) שההיתר המבואר בראשו’ לפדות ת”ח גם ביותר מכדי דמיו, משום דכאשר ת”ח נמצא בשבי, הו”ל כאילו כל הקהילה בשבי, וכשם שמותר לכל אדם לפדות את עצמו ביותר מכדי דמיו, ה”ה בכגון דא שהת”ח מצוי בשבי דכולם תלויים בו, [ולשונו שם “גופו של רבו עדיף טפי מגופו”]. וע”ע בס’ אהבת חסד ח”ב (פ”ו נתיב החסד אות יד). דון מינה ואוקי באתרין, דכיון שהוא ידא אריכתא שלנו, והלך בעבורינו, ששלחנוהו להשבית איוב ומתנקם, בודאי שעלינו להרגיש כאילו אנו נתונים כעת בשבי ומצוק. [וידי”נ הג”ר ישי שרגא שליט”א הביא מקור לסברת רבינו שליט”א, מהמבואר באחרו’ שהשולח שליח למטרה מסויימת ומת השליח בדרכו, שצריך המשלח כפרה, דסו”ס עתוי המות הגיע בשליחותא דיליה. וציין עוד לד’ הב”י בחו”מ (סו”ס קפח) וסמ”ע שם].

חיזוק המוראל של הלוחמים

טל. ויש שכתבו סברא נוספת בענין הנחיצות להוציא את החיילים מן השבי גם ביותר מכדי דמיהן, כי בפעולת השחרור שלהם אנו גורמים לחיזוק המוראל של היוצאים לצבא, ואם ידעו יוצאי הצבא שבאם יפלו בשבי לא יעשו מאמץ מועדף בכדי לשחררם, יתכן שהדבר יתן מורך בלבבם, ובגין כך לא יתגייסו בעת מלחמות שיש בהם נחיצות של פקו”נ ממש. אכן יש מקום לשמוע היתר לפדותם ביותר מכדי דמיהן ע”פ סברא זו, אך להתיר עפי”ז לשחרר רוצחים, אין דבר זה מוכרע כ”כ, כי ישנם וישנם חיילים ההולכים ע”ד לחרף נפשם וגם אם ילקחו בשבי, רצונם שלא יוציאו רוצחים בשביל לשחררם.

הצלת מחללי שבת בפהרסיא

מ. ובר מן דין, יש לדעת, שכאשר מדובר בחטופים שהם מחללי שבת בפהרסיא, [ונוסף גם הוא שמדברים בעד מחבלים ומאדירים את שמם של שונאי ישראל, ומשתדלים ככל שביכלתם לעקור כל סממן של קדושה], הרי שעליהם חל הכלל ההלכתי “מורידין ולא מעלין” כדין כל עובדי ע”ז כמ”ש בע”ז (כו ריש ע”ב), שהרי המחלל שבת הוא כעע”ז (חולין ה ע”א, ורמב”ם ספ”ל משבת), וע’ ר”ן חולין שם, וכ”כ בפשיטות הפמ”ג (סי’ שכח במשבצות סק”ו). וע”ע בשו”ת מהר”ם שיק (חאו”ח סי’ קמ). אא”כ נימא בהו גדר “תינוק שנשבה”, וע’ לשון הרמב”ם (פ”ג מממרים ה”ג), וחזו”א (יו”ד סי’ ב ס”ק טז). ושו”ת משנת הסופר (סי’ קכג).

מא. וידוע שהגרש”ז אוירבך והגרי”ש אלישיב זתע”א נקטו, שבזמנינו לא מצוי גדר “תינוק שנשבה”, ושדברי החזו”א הנ”ל לא תקפים בכל עת ובכל זמן. וגם מרנא הגרע”י זיע”א כתב בספריו שמותר להלוות ברבית למחלל שבת בפהרסיא, ושאין לצרפו למנין, ושאסור לבשל לו ביו”ט וכו’. ורק לפעמים צירף גדר תינוק שנשבה ובפרט אם עושה קידוש. [והרחבתי בזה במק”א]. ואכמ”ל בציונים. ואם כי לענין פקו”נ יש להזהר מאד שלא להקל ראש בדבר, וככל ספק פקו”נ, וכפי שהעיר הגרש”ה וואזנר בשו”ת שבט הלוי ח”א (סי’ קכא אות ד), ומ”מ בנידון כגון הכא דגם בשחרור המחבלים בעבורם אכא פקו”נ, יתכן טובא דשוא”ת עדיף.

דעת ע”ה היפך דע”ת

מב. פוק חזי כמה דעת תורה הפוכה מדעת עמי ארצות, אנשי השיבוש [הנקראים שמאלנים] צועקים בקול גדול ומשתדלים להפעיל לחץ בדעת הקהל, שיש לשחרר את התושבים שנחטפו מקיבוץ בארי וכו’ ועל החיילים נדבר אחר כך, כי החיילים הלכו על דעת למות אבל התושבים מה אשמים. עכ”ד השטות שלהם. ודבריהם דברי פשע ואכזריות והיפך הדעת הנכונה, והדבר ברור שלכל לראש יש לנו להפוך את כל העולם ולמסור נפש עבור החיילים הפועלים במסירות נפש, ואם לא עכשיו אימתי.

שחרור חטופים בעת מלחמה

מג. והגר”צ שכטר שליט”א בס’ “בעקבי הצאן” (סי’ לב אות ג) כותב, כי בסוף קיץ תש”ל, כשנחטף לירדן מטוס ובין החטופים היה הג”ר יצחק הוטנר עם בני משפחתו, רצו תלמידיו העשירים לפדותו בסכום של כמה מליוני דולר, ודנו הרבנים האם ראוי לעשות כן, על פי המבואר בתוספות בגיטין (נח ע”א) כי תלמיד חכם מופלג פודים ביתר מכדי דמיו. ואז טען הג”ר יעקב קמינצקי זצ”ל שאין חשבון זה צודק כלל, דכל הך דינא דפדיון שבויים נאמר בשעת שלום, אבל בשעת מלחמה א”א לומר שמחוייבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, הרי על ידי כן נמצינו מסייעים לאוייב באמצע המלחמה. עכ”ד. [וכבר כתבו המנ”ח (מצוה תכה, תרד), והנצי”ב בהעמק דבר (בראשית ט, ה), שבמצב מלחמה לא נאמרו דיני פקוח נפש. והכי מטו מהגרי”ז דבריסק].

מד. והגר”י זילברשטיין שליט”א בקובץ התורני “ווי העמודים וחשוקיהם” (מרחשון תשפ”ד) הביא את הכרעתו של מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל, שבמקום פיקוח נפש יש לשחרר מחבלים, ומצד הבעיה שמוזכרת בגמרא שיבואו לעשות כן שוב ושוב, השיב הגרי”ש, שהרי המחבלים הארורים הללו עושים בין כך כל מה שהם יכולים כדי לפגוע ביהודים מחמת שנאתם הנוראה, ולכן חייבים לשחרר מחבלים כדי לשחרר חטופים במקום שיש פיקוח נפש, וכמו שמבואר בתוס’ שבזמן חורבן בית המקדש לא שייך הטעם הנ”ל שיוסיפו לחטוף יהודים, כי ממילא כולם נמצאים בידי הגויים. ע”כ. והדמיון לד’ התוס’ אינו מוכרח כלל, ואין ספק ששחרור קבוצת מחבלים מגבירה את הסכנה בישראל יותר ממה שהיה עד עתה עם המחבלים שעדיין לא נתפסו. וכעין סברת הגרי”ש מטו משמיה דהגרב”צ אבא שאול זיע”א [הקלטה שהובאה בס’ “מנשרים קלו” הנ”ל]. ולאור האמור אתה תחזה מה שיש לצדד בזה לכמה פנים.

מה. עלה בידינו שסוגיית שחרור מחבלים קשה היא עד למאד, וגם בזמן מבצע יהונתן כאשר עלתה סוגיית שחרור מחבלים או הוצאה לפועל של מבצע מורכב, כתב הגר”מ שטרן בשו”ת “באר משה” ח”ז (סי’ פו) כי רק סנהדרין סמוכים יכולים להכריע בשאלות אלו, וע”ש שכתב שבלא”ה אין להם אזן קשבת אלינו, והם עושים מה שרוצים בלי להתייחס כלל לדעת תורה וכו’. ע”ש. [ועתה אומרים שצריך “סנהדרין” בשביל להוציא צו הריגה למחבלים, אוי לנו שכך עלתה בימינו].

וגם השתא הכא במבצע חרבות ברזל אשר הוא כרוך בשאלות קשות של דיני נפשות, אמר הג”ר אביגדר נבנצל שליט”א, אני מודה לה’ שלא הוזקקתי להכריע בשאלות חמורות הללו. וכן שמעתי מפי קדשו של מרן הגר”ד קוק שליט”א כאשר דברתי עמו כמה וכמה פעמים בסוגיות הללו, שהדברים קשים ודקים למאד מאד, ואין לכל שאלה מקור מפורש, ויש הרבה דברים שצריכין לאובנתא דלבא וסיעתא דשמיא עצומה.

בברכה רבה

יקותיאל דטבריה

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט דעת תורה ממרן הגאון רבי דב קוק על סוגיית שחרור מחבלים בעד חטופים, במכתב המצ”ב מגולל תלמידו מסכת ארוכה של דיונים בנושא הרגיש של שחרור חטופים עם עובדות וסיפורים מרתקים משנים עברו ודעת גדולי ישראל… הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב חזקיהו דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט להסיר מכשול: הוראת מרן הגר”ד קוק שליט”א לאסור את המוצר “איפור שבת”… הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב חזקיהו דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט דו”ד שבין שכנים על בעלות “מחסן” הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב חזקיהו דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

כבוד מעלת ויקרת ידידינו

הגאון המפורסם מהר”ר אליעזר רוט שליט”א

הנני במענה אודות השאלה שהציע במכתבו, ואציג בזה מה שעלה בחכתי, ובעיקר מה ששמעתי בנידון מפי נשיא בי דינא דילן מרנא הגר”ד קוק שליט”א.

ראובן איש חרדתי מאד, ובעקבות דמיון הקורונה, החל להרגיש שיש לו בעיות קשות בלבו, בבדיקה מקיפה שערך הרופא, התברר שהוא מדומיין, ואין לו שום חולי אמיתי, רק שלפי דמיונו הגדול לא יוקל לו, אלא אם כן ימציא לו הרופא איזו תרופת דמה, הרופא אמר לו שיתן לו תרופה טבעית שאינה קיימת בבית מרקחת, וכך עשה, לקח כמה טיפות “ולריין” [הרגעה], והכניסם בבקבוק, וכתב עליהם בעטיפה נאה “תרופה טבעית”, המטופל שמח מאד, והניח על שלחן הרופא מיוזמתו 400 שקלים, וראה את שביעות רצונו של הרופא מהסכום היפה, ולאחר כמה ימים דיווח שכבר הוטב לו. כעבור זמן, עלה ספק בלבו של הרופא, מכיון שכל ה”רפואה” אינה עולה יותר מ-5 שקלים, א”כ יש כאן הפרזה גדולה לקחת סכום כל כך גבוה.   

סברת “חכמתו מכר לו”

א. ידועים ד’ הרמב”ן ביבמות (קו ע”א, ד”ה ודאמרי’) שכ’, “רפאהו יש לו שכרו מושלם שחכמתו מכר לו והיא שוה דמים הרבה”. ע”כ. וכ”כ גם בספרו “תורת האדם” (שלהי שער הסכנה). וכ”כ הריטב”א בחי’ לקידושין (ח ע”א, סד”ה לעולם), “ומיהו אם התנה בשכר הרופא הרבה, חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לו דמים“. ושוב הביא שכ”כ הרמב”ן הנ”ל, ושכן שמע מפי מורו. ולפי”ז לכאו’ יכול הרופא לקחת את מלוא הסכום שקיבל. וכן כתב הגר”י זילברשטיין שליט”א בתשו’ ע”פ הרמב”ן הנ”ל. [וראה שיעורי תורה לרופאים ח”ו סי’ של].

ובעיקר סברת הרמב”ן, הנני רואה שהריטב”א ביבמות (קו ע”א) לא הסכים לזה וכתב דאכן יש הונאה בשכר רופא, שהרי חייב הוא לרפאותו מדין אבידת גופו, ודיו בשכר טרחו כפועל בטל, או כפי הראוי לו. ע”כ. וע’ בשו”ע יו”ד (סי’ שלו ס”ג), וברמ”א חו”מ (סי’ רסד ס”ז) שפסקו לדינא כרמב”ן. וע’ ביאור הגר”א ביו”ד שם ביישוב טענת הריטב”א דיבמות הנ”ל. ואכמ”ל בזה.

אכן כאן לאו חכמתו מכר לו, שהרי עשה דבר שכל איש המוני יכול לעשות, וא”כ עדיין יש לדון אם  מותר לו ליקח סכום גדול זה, והגם שאם אדם אחר היה עושה כזאת, יתכן מאד שלא היה מקבל ממנו, וקיבל דוקא מהרופא הזה מחמת המעמד שלו, עדיין אין כאן גדר חכמתו מכר לו. [ועמש”כ בתשו’ אחרת, אודות נידון אונאה בעריכת דין]. וכן העיר בזה מרנא הגר”ד קוק שליט”א.

סברא חדשה מדין יורד

ב. ולדינא הסכים הגר”ד קוק שליט”א מטעם אחר שיכול הרופא לקחת את כל המעות, מצד שהחולה הזה [בחולי הדמיון] מוגדר כ”שדה העשויה ליטע” לענין הרגעת נפשו, וכל העושה למענו פעולה שתביא מרגוע לנפשו, הרי שהוא בגדר “יורד לשדה חבירו” דכשהיא עשויה ליטע, הוא נוטל שכרו כמבואר בב”מ (קא ע”א) ובשו”ע חו”מ (סי’ שעה), ומכיון דאנן סהדי שמסכים לשלם 400 שקל בשביל להבריא, וכפי שאכן עשה בפועל כאשר קיבל את התרופה, וא”כ הוי בגדר שדה העשויה ליטע.

דין יורד במטלטלין

ג. וליכא למימר דדין יורד לשדה חבירו הוא דוקא בקרקע, שהרי מבואר ברמ”א חו”מ (סי’ שלה ס”א) מהמרדכי, לענין המלמד את בן חבירו דחייב לשלם לו מדין יורד, וגם למאן דאמר דפטור (שהביא רמ”א שם מתשו’ הרשב”א), טעמו מצד דלא חשיב הנאה, אבל לא שמענו דליכא דין יורד בהשבחת גברא. וכ”מ ברמב”ם (פט”ז ממכירה ה”ז). וכן פשיטא ליה לנתיבות (סי’ שעה) בנידונו לענין הצובע בגד חבירו, כשא”א להוציא הצבע. ע”ש. וכן העלה בס’ ערוה”ש אפשטיין (סי’ שעה אות טו) בלשון יראה לי. [וטפי הוי ליה להביא הראיות הנ”ל]. והכי מסיק בס’ דרכי ירוחם (סי’ צ). וכן הסכים לדינא בשאלה הניצבת לפנינו, מרן שר התורה הגר”ח קניבסקי שליט”א.

הד’ר הוא לכל חסידי’ו?

ד. ולענין השאלה, אם יש מידת חסידות שיחזיר הרופא את הכסף בצורה כלשהי למטופל, לאור האמור נראה שעל פי דין תורה הוא זכאי בכסף, ואין כאן שום דבר מגונה או אבק גנאי, ומה שכתב הגר”י זילברשטיין שליט”א דכיון שנטל יותר ממה שמגיע לו, הרי שיש חסידות להחזיר הממון, הנה לאור האמור דהמטופל הוי כשדה העשויה ליטע לענין זה, א”כ גם מצד מידת חסידות אינו צריך להחזיר. ואבא אומנא שלא היה דורש ממון על רפואה (תענית כא ע”ב), לחסידותיה הוא דעבד, והיה נוהג כן בכללות, ובנ”ד אדרבה אם יעשה המידת חסידות כלפי אדם זה, הרי שיפסיד בזה את איכות ההרגעה, כי שוויות התרופה היא שעמדה לו לצאת מדמיונו, ואסיא דמגן במגן מגן שויא (ב”ק פה סע”א).

מסקנת הדברים. רשאי הרופא להשאיר כל הממון בידו, וגם ממידת חסידות הרי אלו שלו.   

בברכה
יקותיאל אברהם אוהב ציון

אולי יעניין אותך גם: 

• שידוך עם בחורה הגדולה יותר מן הבחור
• הרב קוק מגלה את העצה הכי טובה לשלום בית
• שלום בית או גירושין, במשנת הרב קוק שליט”א

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט עלות תרופת דמיון בעקבות הקורונה הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב חזקיהו דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

שאלה: אודות לאה שהיתה נשואה לראובן ונתגרשה זה שנתיים, אלא שעד עתה היתה חיה באותו בית עם הגרוש, נגד דין תוה”ק, וכמובן שחיו כדרך כל הארץ כדרך הפוחזים, וכעת נפשה בשאלתה שרוצה להנשא לאיש אחר, האם יש בזה איזה חשש ועיכוב, כי שמעו שבכזה מקרה צריכה גט נוסף מבעלה הראשון.

תשובה בקיצור: עיקר הדין הוא שאשה שהלכה וחיתה עם בעלה לאחר גירושין, והדבר מפורסם ויש עדי יחוד עליהם, הרי שהיא צריכה ממנו גט שני להתירה לשוק. והגם שכתבו בכמה אחרונים, שאם אינם שומרים מצות, אין צריך גט שני, מ”מ דעת מרן הגר”ד קוק שליט”א להצריך גם באנשים שאינם שומרי תורה גט שני. וכן דעת הגאב”ד דטבריה מהר”ר אברהם דב אוירבך שליט”א.

נימוקים ומקורות:

א. הנה מודעת זו מ”ש במשנה גיטין (פא ע”א) המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, ב”ש אומרים אינה צריכה הימנו גט שני, ובה”א צריכה הימנו גט שני אימתי בזמן שנתגרשה מן הנישואין וכו’. ע”כ. והיינו דכיון שנתגרשה אחר שהיתה נשואה לו ולבו גס בה, והשתא יש עדים שנתייחדה עמו, והן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, ואנן קיי”ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ע”כ אמרי’ מסתמא כיון בביאתו לשם קידושין. כמבואר כ”ז בגמ’ שם ע”ב. וכ”פ הרמב”ם (פ”י מגירושין הי”ח) דבכה”ג צריכה גט מספק. וכ”ה בשו”ע אה”ע (סי’ קמט ס”ב). וע”ש באחרונים כמה פרטי דינים מחודשים השייכים לדין זה. ולפי”ז נראה שבנידו”ד קודם כל היא צריכה גט שני מבעלה הראשון, ואח”כ ג”כ יש להתעכב עוד צ’ יום של הבחנה כנודע. [ואע”ג שזו לא היתה אשתו ודאי, מ”מ כיון שנתייחדו זל”ז בודאי בעו דין הבחנה, ואין תנאי בהבחנה שיהיו “נשואין” זל”ז, ויתירה מזו נתבאר בפוסקים בכמה וכמה מילי, כאשר תחזינה עיני המעיין אה”ע (סימן יג) ובאחרונים שם בהרחבה].

ב. והגם שאין לפנינו ב’ עדים כשרים שראו אותם מתייחדים, מ”מ דבר זה ידוע לכל והו”ל כעדים כמבואר ברמ”א (שם ס”א) לפי מה שביאר דבריו ברמיזה בביאור הגר”א (שם סק”א, ובסי’ כו סק”ג). עשה”ט. וכן מבואר בתשו’ הגר”ח מואלוז’ין שבשו”ת חוט המשולש (סי’ י) דבידוע לכל שדרים יחד לא בעי’ עדי יחוד, וכן דעת הרא”ה שהובא בשו”ת הריב”ש (סי’ ו) ובחידושיו לכתובות (עג ע”א) וע”ש בשטמ”ק, וגם הריב”ש בתשו’ (סי’ מו) דשדי נרגא בדברי הרא”ה דיחידאה הוא, נראה דתברא לגזיזיה כמבואר מדבריו בתשו’ אחרת (סו”ס קצג), ובאמת לאו יחידאה הוא כי כן משמעות הבבלי והירושלמי ושדין זה ברור הוא וכו’. ע”ש. וע’ ב”ש (סי’ לא סקכ”ב) ע”ד הריב”ש הנ”ל.

ואם כי איכא דפליגי ע”ד הגאון חוט המשולש כמבואר בתשו’ נובי”ת (אה”ע סי’ נב) דכל שאין ב’ עדים לא יועיל מידי כי כך היא ההוראה בקידושין לעיכובא, וידיעה זו שבעל אותה אינה מספקת לדין “קידושין”. ודברי הרא”ה אמורים דוקא גבי קטנה שהגדילה וכו’. ע”ש. [והגר”ח מואלוז’ין ס”ל דגדר “אנן סהדי” לא גרע מעדים ואין בזה עקירת התנאי דעדים לקידושין]. וע”ע בדברי הגרי”מ חרל”פ שהובאו במאסף התורני “בית מדרש” (לזכרו של הגרח”ע, עמ’ נז). ע”ש. מ”מ בנידו”ד שהם גרים בעיר דשכיחי בה אלפים בודאי שישנם עדים שראום מתייחדים, רק שאינם לפנינו, ואם נחפשם נמצאם, ובזה גם הנוב”י יסכים דחשיבי עדי ביאה. וע’ בשו”ת זכר יצחק מפונוביז’ (סי’ יז) מש”כ להעיר ע”ד הנוב”י. ע”ש.

ג. אכן בנידו”ד יש לעיין מצד המציאות, שהרי עוד בטרם נתינת הגט נמנו בני הזוג הללו וגמרו ביניהם שגם לאחר קבלת גיטה הימנו, כל זמן שלא תמצא לה מקום אחר, הרי היא ממשיכה לחיות עמו באותו בית, ודבר זה ידוע ומפורסם אצלם שיחיו ממילא כדרך כל הארץ, וא”כ לומר שמסתמא יבעל לשם קידושין בנידו”ד הוא דבר תימה, שהרי בזמן נתינת הגט יודע ממעשה זה שיהיה מיד כשיחזרו לביתם, ואטו נותן גט ע”ד לקדשה מיד אח”כ, אתמהה. וזה ברור דבמתני’ שם איירי שנתגרשה ע”ד שלא לחזור לביתו כלל, אלא שנפגשו זה עם זה בפונדקי. לא שהלכה לביתו מיד לאחמ”כ. וגם אם היה כן אין לנו ראיה לחייב גם גם כשידוע ביניהם בעת נתינת הגט שהם חוזרים מיד אח”כ לחיות באותו בית.

ד. וכבר כ’ באור שמח שם דדין זה דצריכה גט שני לא משום “חומר” בעילת זנות הוא אלא אומדנת חז”ל הוא שבאשתו “מתחרט” הוא על הגט בזמן ביאה ודעתו לקדשה שוב, [ונפק”מ דמטעם זה הבועל את הפנויה אפי’ בפני עדים ליכא ל”חזקה” זו. ע”ש]. וע”ש בנעם דבריו בהרחבה ושכן מבואר ברא”ש. ובנידו”ד איכא לעיוני טובא מאי חרטה שייכא, באופן שבעת נתינת הגט יודע ממעשיו המכוערים שיבואו בעוד זמן, ולומר דהגט הראשון בטל מעיקרא בכה”ג, הוא חידוש שלא נאמר בשום דוכתא. וצ”ע. איברא דעיקר דברי האור שמח נסתרים מדברי הרדב”ז וכל האחרונים שיובאו להלן, ועמש”כ לפלפל בדבריו לקמן (אות ז). וגם לישנא דגמ’ “אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות” משמע דמשום חומרא דאיסורא אמרי’ מסתמא קידש בביאה, ולפי”ד האו”ש הול”ל בלשון חיובי ולא ע”ד השלילה. וראה בשו”ת דבר אברהם (ח”ג סי’ כט) שכ’ ברמיזה להשיב על דברי האור שמח הנ”ל שאינם נכונים לדעתו. ע”ש.

ה. והנה ידוע בי מדרשא מש”כ הרדב”ז בתשו’ (ח”א סי’ שנא) אודות מומר שגירש את אשתו קודם שהמיר, ואחר שהמיר נשא אותה בערכאותיהם, ונתייחד עמה בפני עדים, דאי”צ גט שני, כיון שלא אמרו א”א עושה בב”ז אלא בישראל כשר הזהיר במצות, דלא שביק היתרא ואכיל איסורא, או בסתם ישראל, משא”כ בזה שהוא פרוץ בעריות ובנכריות, אתרע חזקתיה ולא שייכא ביה חזקה זו, וכמ”ש הראב”ד בהשגות (פ”י מגירושין הי”ט) לתקן ד’ הגאונים, דמיירי במוחזק בכשרות, אבל בפרוץ בעריות אין חוששין לקידושיו. ועוד דבנ”ד כיון שנשאה בערכאות ודאי ששוב אינו רוצה בדת משה וישראל ואיך נחוש לשמא בעל לשם קידושין והוא אינו חפץ בתורת קידושין. ומכאן אתה למד שהמתיחד עם גרושתו בעדים והיא בנדתה שא”צ גט, שמכיון שאינו זהיר בנדה ולא חייש לאיסור כרת ודאי דלא חייש לבעילת זנות, ולא בעל לשם קידושין, וא”צ גט. עכת”ד. והובא להלכה בשו”ת אהלי יעקב למהריק”ש (סי’ קיא). ובספרו ערך לחם (סי’ קמט, דע”ז ע”ד). ובשו”ת דרכי נועם (חאה”ע סי’ מו). ע”ש. ועמש”כ מהר”ש ויטאל בשו”ת באר מים חיים (סו”ס סז) בשם הרדב”ז. וכן מבואר בהדיא כדברי הרדב”ז בשו”ת מהר”י הלוי (כלל א סי’ ו, דט”ז ע”ד).

ו. וכעין דברי הרדב”ז מצינו בתשו’ הריב”ש (סי’ ו) אודות האשה שבא אנוס אחד לעכו”ם ודבר על לבה להנשא אליו, והיא נתפייסה ונגמר הזווג ביניהם. אלא שלא קדשה בעדים ולא נשאת לו בי’, אלא על ידי עכו”ם בחקות דתם ובכהני במותם. וישבה בביתו עמו כאשתו לכל דבר בחזקת אישות, והיו יודעים זה אנוסים רבים. וישב עמה כמשלש חדשים, ונתעברה ממנו וזה פריה והלך האיש ההוא מעבר לים ולא יסף לשוב אליה עוד. וע”ש שדן אי חשיבא אשתו או לאו. וכתב בתו”ד, ובנדון זה ודאי אין לך פרוצין יותר מאלו ההולכים ברצון נפשם לפני עכו”ם להשתחות שם, ומעשיהם מוכיחים בפריצותם ובקלותם. ואף כי בעונות אחר הגזרה, זולתי יחידים מיעוטא דמיעוטא, רבו המתפרצים בזנות של נכריות, אף כי בזנות של בת ישראל פנויה דנעשה להם כהיתר, אין צ”ל בקלי עולם כזה, שהוכיח סופו על תחלתו, שהניחה מעוברת והלך לו. ועוד שזו כשתבעוה לינשא ונתפייסה, היתה צריכה לישב ז”נ, והיתה בחזקת נדה, ולא טבלה לנדתה, שהרי לא היה להן אז אחר הגזירה מקוה טהרה, וא”כ הרי בא עליה ביאת זנות מספק נדה. ואם לאיסור כרת התיר עצמו בביאתו, איך יחוש לאיסור קל של פנויה. עכ”ל. אלא דאיהו מיירי בשלא היתה נשואה לו מקודם, וכל עיקר “נישואיהן” היה אצל הכומר. כיעוי”ש. אכן בשו”ת מהר”י הלוי שם מייתי סיעתא לדבריו מד’ הריב”ש.

ז. אמנם הגרמ”ש באור שמח שם כתב, דלפי מה שביאר בדעת הרמב”ם דלא משום חומר ב”ז אמרי’ דקידשה בביאה שנית, אלא מצד דבאשתו אמרי’ ד”מתחרט” על הגט, א”כ ברור שגם אם היתה נדה, אכתי אמרי’ דלשם קידושין בעל, דהא לאו משום חומר האיסור אתי’ עלה, אלא מצד שהיא היתה אשתו ורצונו לחזור ולהתקשר עמה. ע”כ. אכן כבר הרחיב להעיר ע”ד האור שמח בס’ חוות בנימין (ח”ב סי’ נה). ע”ש.

ח. ועדיין יש להעיר ע”ד הרדב”ז ממה שכ’ בתשו’ הרשב”א סי’ קפא, וכדכתב באבני מילואים (סי’ לג סק”א). ע”ש. והמהרי”ל דיסקין (קו”א אות ריח) כתב ג”כ מדנפשיה להוכיח מד’ הרשב”א שהובא בב”י דלא כהרדב”ז. ע”ש. [אלא שהביא ענין זה בשם האחרו’ ולא הזכיר שם הרדב”ז]. וכבר קדם בהערה זו באבני מילואים הנ”ל. ע”ש. וכ”כ במנחת החג. ע”ש.

ובתשובת הגאון בעל “שאגת אריה” אשר נדפסה בשו”ת בית אפרים (חאה”ע סי’ מב, דק”כ ע”ג) כה כתב, עוד יש לצדד בנידון שלנו קצת להיתרא מצד הסברא דכל חזקה שאמרו בגמ’ דא”א עושה בב”ז הא ודאי לשם קידושין בעל אינו אלא בדורות הראשונים שהיה דרכם לקדש בביאה וא”א לקידוש ביאה אלא ע”י, והיה דין זה ברור לכל, אבל בזמנינו ובמדינות הללו שאין דרכם לקדש בביאה אין דין זה ידוע אלא לחכמים הבקיאים בהלכות קידושין אבל לזה שהיה רך בשנים הדבר קרוב לומר שלא היה יודע ובקי בהל’ קידושין דנימא שבעל לשם קידושין ובעידי יחוד משום חזקה זו דא”א עבב”ז והלואי שרוב המורין בדורינו ידעו הלכות קידושין על מתכונתו. עכ”ל.  והובא גם בשאגת אריה בנוספות (סי’ א). ע”ש.

ובס’ משנת יעקב רוזנטל (פ”י מגירושין הי”ז) כתב, דהנהוג בביה”ד באלו שאינם שומרים טהרת המשפחה וכדו’, ושניהם מודים שחיו יחד אחר הגט, או שיש עדים שחזרו לחיות יחד, דמצריכין אותם גט שני, אולם במקום עיגון, או אם האשה ניסת כבר לאחר, ובפרט כשיש ילדים מהשני, יש לסמוך על הפוס’ המתירים בלא גט ובפרט בדורינו. ע”כ. וכן שמעתי ממגידי אמת בשם מורינו הגרע”י (שליט”א) שהורה בכה”ג שחיו יחד וכעת הבעל מנצל עמדה זו שרוצים ממנו עוד גט, להפחית בזה את חיוביו כלפי אשתו וכיו”ב, ובזה מתנה את נתינת הגט, דבכה”ג יש לסמוך ע”ד הרדב”ז והשאג”א שלא להצריך גט שני כלל.

וכיו”ב כ’ בשו”ת לב אריה הורביץ (סי’ כד) אודות האשה שנתגרשה מבעלה ושוב חיה עמו משך ד’ חדשים ומת, ובאה בפני בי”ד שיקבעו מעמדה כאלמנתו מנישואין ולא גרושתו, כיון שחי עמה אחר הגירושין עד יום מותו, ובכך תוכל לקבל את הפצויים ממקום עבודתו, ומסיק שאין לקבוע מעמדה כנשואה מטעם הליקוי שיש בעדים על היחוד שלהם, ובהסתמך ע”ד הרדב”ז והשאג”א הנ”ל. ע”ש. וכ”כ הגר”ש ישראלי בס’ “חוות בנימין” ח”ב (סי’ נה). ע”ש בהרחבה. וע”ע בשו”ת צדקה ומשפט חוצין (אה”ע סי’ מד) ובהערת הגר”מ לופס שם.

נספח שלא כסדרן

עמש”כ בשו”ת בכורי אשר אלחדד (ח”א סי’ יג). וע’ יבי”א (ח”ו עמ’ רסז, וח”ט עמ’ שצה, וח”ח עמ’ תג). וע’ ברכת יהודה חלק שביעי (ריש חאה”ע) בענין לסמוך על בדיקה המבררת שאין הריון ולוותר על ג’ חדשי הבחנה. וע’ שו”ת סולם יעקב (סי’ פז) בארוכה, ושם גם בענין ג”ח הבחנה. ובעיקר הענין ע’ אה”ע (סי’ יג) ובאוצה”פ שם. ועשו”ת מנחת החג ח”א אה”ע (סי’ לב) ובתשו’ מהרב”צ עזיאל שהובאה שם. וראה עוד שו”ת שערי רחמים פראנקו ח”ב צויין באבני האפוד (סי’ קמט). ועמש”כ מהר”א די בוטון בשו”ת לחם רב (סי’ כז). שו”ר מש”כ בזה בויען שמואל (חי”ז). ע”ש. והוראת מרן הגאב”ד מהרא”ד אוירבך שליט”א בענין הנ”ל היא שלא לוותר על גט שני. וכן דעת נשיא בית הדין “טובה ראייתה” מורינו החסיד הגר”ד קוק שליט”א.

בברכה
יקותיאל אברהם אוהב ציון

אולי יעניין אותך גם: 

• שידוך עם בחורה הגדולה יותר מן הבחור
• הרב קוק מגלה את העצה הכי טובה לשלום בית
• שלום בית או גירושין, במשנת הרב קוק שליט”א

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט גט שני לאשה שחיה עם בעלה לאחר הגירושין הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב חזקיהו דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

שאלה: מצוי הדבר שהחתן מתרגש מאד בשעת החופה, הן מצד עצם המעמד הנרגש, והן מצד אימת הציבור הגדול שעיני כולם נשואות אליו, וקשה לו להוציא מפיו את המילים הרי את מקודשת לי וכו’, ובפרט אם הוא מגמגם, שיכולה האמירה הקצרה הזאת להמשך כמה דקות, ויסוריו של החתן עצומים מעצם המחשבה איך יעמוד בחופתו במצב המביך והמביש הזה. ואם כי יכול לקדשה בפני ב’ עדים, ואח”כ יעשו את מעמד החופה וז’ ברכות בפני ההמון, גם בזה החתן בוש, כי רוצה להיות במעמד קידושין וחופה רגיל ככל האדם.

תשובה: גדול אחד הציע, שהחתן יקליט את עצמו בביתו אומר את כל המשפט הנ”ל, וברגע שיבא למסור את הטבעת לכלה, ישמיעו בכלי ההגברה את קולו הנפלא, ובסיום ההקלטה הוא יאמר “הן” לאות הסכמה וימסור לכלתו את הטבעת, וכמבואר בשו”ע אה”ע (סי’ כז ס”ח) שאם נתן הוא ואמרה היא, וענה הבעל “הן”, הרי זו מקודשת, ואפי’ אינם עסוקין באותו ענין, כמבואר שם בטור בשם הרמ”ה. [וע”ש באחרונים הסובבים את אבן העזר, וראה עוד במשנה למלך (פ”ג מאישות ה”ב). ובס’ קרית מלך רב שם. ודו”ק].

אמנם גדול אחר [ידידינו הגאון מהר”מ גרוס שליט”א] העיר, שכאן אין אמירת הן על גבי אמירה של האשה, אלא אמירה על גבי הלקטה שאינה דיבור ממש.

ושאלתי שאילתא דא ממורינו הגר”ד קוק שליט”א, ואמר לי שאין בזה שום חשש, ולכתחילה יוכלו לעשות כן, והוי ליה ממש כדין הגמרא (קידושין ו ע”א, וש”נ) “עסוקין באותו ענין”, ונפק”מ שגם לדעת הב”ח שחלק ע”ד השו”ע הנ”ל, וס”ל דבעינן שיהיו עסוקין באותו ענין, ולא סגי באמירת הן, הכא איכא תרתי, גם אמירת הן, וגם מוגדר עסוקין באותו ענין. ולדעת רוב ככל הראשונים היכא דעסוקין באותו ענין אין צריך אמירה כלל, [וע”ש ברמ”א ס”ג, ובביאור הגר”א שם ע”ד החלקת מחוקק, ושיטת המאירי בקידושין (ו ע”א) בשם יש אומרים דבעינן דיבור מ”מ, היא יחידאה כמעט. וע’ תורת גיטין (סו”ס קמא), ונתיבות (ר”ס רמד), ובס’ בד קודש (ח”ה סי’ לה). ואכמ”ל]. ועמש”כ בזה ידידינו הרה”ג רש”י זעפראני שליט”א בשו”ת יבא ידיד (ח”ב חאה”ע סי’ ז).

ודע, דאפילו אם החתן הנהן בראשו לאות הסכמה ולא אמר הן בפיו, יש לומר דמהני, הן מצד דהרכנת הראש הוי כדיבור כמו שהוכיח הגר”י ענגיל זיע”א בגליוני הש”ס (סוף הגהות ירושלמי מועד אות קכח) מהירושלמי (פ”ג דראש השנה ה”ה) “וארכינון בראשיהון וקבלון”, והן מצד דסו”ס הוי ליה עסוקין באותו ענין, וכדביארנו לעיל דבכה”ג אי”צ שום אמירה. וכבר העיר בזה בשו”ת מנחת מחבת (ח”ג עמוד קנח). ומה שכתב בס’ יבא ידיד לעשות משום זהירות עוד קידושין בלא ברכה, במחכ”ת הוא מיותר.

 בברכה רבה

   יקותיאל אוהב ציון

אולי יעניין אותך גם:

• הדלקת נר חנוכה במרחב הפתוח בימי הקורונה
• ממתי, ואצל מי למד הגר”ד קוק שליט”א קבלה
• פולמוס טבילת הרווקות במקוה טהרה

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט עצה לחתן מגמגם איך יאמר הרי את מקודשת הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב חזקיהו דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.

שאלה: אדם ששאל מחבירו רכב, וארעה תאונה שגרמה לרכב נזק, האם השואל חייב לטפל בנזק, שהרי הוא חייב באונסין, או שיכול השואל לטעון דהתאונה היא בכלל “מתה מחמת מלאכה” ופטור.

התשובה בקיצור: באופן שהנהג נהג כראוי, ואין עליו שום אשמה בתאונה, יש לפוטרו מן התשלום, כדין “מתה מחמת מלאכה”. וכן הסכימו כמה מדייני דורינו ובראשם מרן הגר”ד קוק שליט”א, ואמנם יש הסוברים שתאונה אינה בכלל מתה מחמת מלאכה, לענין דינא כיון שהשואל מוחזק בממון אי אפשר לחייבו בתשלום.

נימוקים ומקורות

א. הנה מד’ השו”ע חו”מ (סי’ שמ ס”ג) מתבאר, דלדעת הרמ”ה הנידון דידן נכלל בדין ממ”מ, שכתב משמיה, דהשואל בהמה מחבירו לילך דרך ידוע, ובאו עליו לסטים באותו הדרך או חיות רעות ואנסוה ממנו, חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה. ואם כי אליבא דהטור בשם הרא”ש מבואר, דכיון דגם בלא הליכת הדרך, אפשר שיבא לה אונס כזה, א”כ הו”ל בכלל אונסין דשואל חייב ולא כלול בפטורא דממ”מ. ע”ש. שנראה דכאן יתכן טובא דכיון דרוב ככל התאונות אלה ברכבים הנוסעים דוקא, ולא במצב של חנייה, ובפרט אם רגיל לחנות במקום שמור, שאין גישה לרכבים אחרים אליו. דבזה מסתבר טובא, דגם הרא”ש יודה דהו”ל שפיר מילתא דשייכא דוקא בהליכת הדרך, ויש לומר בזה פטור ממ”מ. וע”ש בש”ך בשם הרמב”ן בסוגיא זו, וע”ע בחי’ הרשב”א בשמעתתא  דמתה מחמ”מ. ואכמ”ל.

ב. ובבדק הבית שם שכ’ ליישב סברת הרמ”ה שדימה דין בהמה שתקפוה לסטים, לשואל חתול שיאכל עכברי ואכל טובא ומת דפטור כמבואר בב”מ (צז ע”א), והעיר הרא”ש דלא דמי, כיון דהתם מתה מחמת המלאכה (דהיינו חיסול העכברים), דלזה יש לדמות אם שואל בהמה להילוך יום אחד ומתה מחמת ההילוך, לא כן הכא דהלסטים אינם דבר הכרוך במלאכה, שאף בלא מלאכה אפשר שתאנס ממנו. וביאר מרן הב”י, דכיון שלסטים וחיות רעות מצויים בדרך, הו”ל שפיר מחמת מלאכה, והדרכים בחזקת סכנה. ע”כ. ולענין רכב נראה דשפיר מצי גם הרא”ש להודות לחילוק הנ”ל. [ודע דגם הרמ”ה ס”ל כיסוד הנ”ל, דדבר הבא בעיר כמו בדרך ממש, אין בו פיטור ממ”מ, שכן דייק בנתיבות סק”ה דהשו”ע כתב דברי הרמ”ה באופן ש”אנסוה” בדרך, הא נם בעידנא דניימי אינשי וגנבוה, דשכיחא האי מילתא בעיר כבשדה, אה”נ דהשואל חייב ככל אונס].

ג. ועכ”פ כיון שהשואל מוחזק בממון, נראה לדינא דפטור. וכן מצאתי בשו”ת שומרי משפט (סי’ עח), ובשו”ת משפט שלמה (ח”ג סי’ יט), דהעלו כנ”ל ממש. וכעי”ז כ’ בס’ מאורי חשן (סי’ שמ) בשם משפטי התורה. ובשומרי משפט שם הביא, שכיו”ב כ’ בשעה”מ (פ”ז מחובל ומזיק ה”ג) לענין השאילה כלי בשרי מחברתה, וטעתה ועשתה בו מאכל חלבי ונטרף, דשפיר הו”ל ממ”מ גם להרא”ש, כיון דבלאו הבישול לא היתה באה התקלה. [ועמש”כ בנספח דלהלן]. וע”ע בס’ עומקא דדינא (עמ’ רעח, ועמ’ רפא והלאה). ובשו”ת כסאות לבית דוד (סי’ פב). ובשו”ת דרכי חשן סילמן (סי’ כו).

ד. ודנתי בשאילתא דא קמיה דמורינו נשיא בית דיננו הגאון מאור עינינו ר’ דב קוק שליט”א, וגם הוא הסכים לדינא לפטור השואל היכא דארעה תאונה שלא בגרמתו בעת הנסיעה, ואמר דיתכן טובא דגם הרא”ש בלסטים יפטור הכא כיון דלסטים יכולים שיבואו בכל מקום, לא כן תאונה שהיא מטכסיסי נסיעה בכביש. והוא כאשר רמזנו בס”ד לעיל. [ואחר שפסקנו כן לדינא חזר התובע לערער על האי פסקא, ובא בטענה לפני מורי הגאון ר’ דוב שליט”א, ונדברנו בזה שוב ע”י ציר אמונים רש”ס יצ”ו, ואמר הגרד”ק שיש להורות כן ואין כאן שום ערעור].

ה. אמנם הגאב”ד דפעיה”ק טבריה מהר”ר אברהם דב אוירבך שליט”א אמר לי דלדעתו אין זה ממ”מ, והגם שהיתה התאונה לאונסו הלא בודאי יכול היה [בכח] להתחמק מתאונה זו אילו היה נוסע ממקום אחר וכעזה”ד בכמה וכמה אפשרויות, ועל כן הו”ל ככל אונסי שואל דמחייב. ושאני לסטים דפסק השו”ע ע”פ הרמ”ה לפטור, כיון דהלסטים באים עליו ורודפים אחריו, לא כן בתאונה דא”א לומר כן וכנ”ל. גם הגאון ר’ נפתלי נוסבוים שליט”א, אמר דלדעתו אין זה בכלל ממ”מ, שהרי המעיין בלשון הרמ”ה והשו”ע עיניו יחזו דהדגישו לאמר ששאל מחבירו בהמה לילך בדרך ידוע, וא”כ מיירי בידיעה ברורה של המשאיל דאיכא צד סכנה ידוע בדרך זו, ועם כל זאת הסכים להשאיל נמצא דעל זה יאות לומר לאו לאוקמא בכילתא שאילתיה, אבל בכביש אטו ידוע לן על כביש מסויים שיש בו תאונות, ואם ישנו כזה ושאל על דעת ליסוע בו אה”נ דבכה”ג שפיר דמי לעובדא דהרמ”ה. עכ”ד. הרי לפנינו פלוגתא בין הדיינים בענין זה היכי נידיינוה לתאונה אי כאונסא או כממ”מ. ואני השפל את דברי רבותינו הגאונים מצוקי ארץ סדרתי לפניכם, ומיני ומינייכו תרווח שמעתתא.

נספח לאות ג

היזק שאינו ניכר

יעויין שער המלך [פ”ז מחובל ומזיק ה”ד] באשה ששאלה מחברתה כלי בשרי ותחבה בו כף חולבת אי יכולה להחזירה לו באומרה הרי שלך לפניך כסברת הש”ך ע”ש אריכות דבריו. והביא גם מד’ הרמ”ה שהובא בטור [סי’ שמ] שאם מתה הבהמה באונס מחמת הדרך ה”ז מתה מח”מ, וה”נ הלא הכלי נטרף ע”י בישול, שלשם כך שאלתו. ע”כ. וע’ מעט מים [סי’ פה] מה שכתב ע”פ השעה”מ. וקצת יש לדון בדבריו. וע’ מה שרמז הרב פעלים ח”ג [חחו”מ סימן … דס”ד ע”א]. וראה מה שכתב השעה”מ שמצא כסברתו למהרש”ל. והשואל ומשיב בהגהתו שם העיר ע”ז, דד’ תוס’ הם בהדיא ריש ב”ב. ומהרש”ל העתיק ד’ תוס’ ותו לא. וכן העיר הגרב”ש שניאורסון בס’ ברכת שמעון [ב”ב סו”ס ג]. וגם סברת השעה”מ דבכה”ג לא תזיק כיון שגם שלה נאסר הקשה ע”ז מהרש”ג [ח”ב סי’ רלז] ממ”ש ביבמות [קיח ע”..] גבי צרה דתמות נפשי עם פלשתים קאמרה, אינה קושיה כמו שדחה לנכון בברכת שמעון שניאורסון שם.

וראה דרכי חושן (סילמן, ח”ג עמ’ קסט) במעשה שבא לפניו באשה ששאלה מחברת סט צלחות בשרי וסט חלבי והכל חרסינה וטעתה וערבבתן יחדיו, ודימה לד’ שהע”מ ובמסקנתו פטרה מלשלם. ע”ש. וע”ש שהקשה על מה שדימה השעה”מ נידונו לדברי הרמ”ה שהביא הטור דעד כאן לא קאמר הרמ”ה אלא בנאנסה ע”י הדרך דכך הוא הדרך, לא כן הכא דמה דרך יש כאן לטעות ולהטריף הקדירה בעת בישול. ע”כ. וכבר הקשה כן בס’ פתחי חושן [ח”ג עמ’ רל]. ע”ש. וצ”ל דסברת השעה”מ דאין כונת הרמ”ה לפטור משום שכך הוא טבע הבהמה, אלא משום דדבר זה שייך למלאכת ההילוך עם הבהמה, וטעות זו של הכנסת כף חולבת אין מקומה אלא בעת מלאכת הבישול בסיר, וכיון דבעת הזאת טעתה ועשתה כן, מסתבר דאף בזאת הרמ”ה יפטור. [וראיה לדבר דהרמ”ה הקשה בלוקח כלי ע”מ לשגרן לבית חמיו ונאנסו בהליכה דאמאי חייב [כדאיתא בב”מ פא ע”א] ועל כרחין לאו משום שואל מיחייב דהא מתה מח”מ הוא ויפטר, הרי דחשיב לנאנסו ממ”מ ומבואר דכל שהוא עתיד להיות בעיתוי השימוש בדבר גם אם הוא חיצוני שפיר הו”ל ממ”מ.

בברכה רבה

יקותיאל אוהב ציון

אולי יעניין אותך גם:

• איך הגר”ד קוק שליט”א ניחם הורים ששיכלו את בתם הקטנה בתאונה
• בדין שואל רכב וארעה תאונה האם חייב לשלם
• האם יש בעיה לאשה להוציא רשיון

סקירה קצרה לתולדותיו של גאון עזינו הרב דב קוק הכהן שליט”א מימי ילדותו עד היום

הפוסט בדין שואל רכב וארעה תאונה האם חייב לשלם הופיע לראשונה ב-עץ חיים: הרב חזקיהו דב קוק שליט"א | האתר הרשמי.